fbpx דלג לתוכן

נפגשים בלובי

מול צבא של מאות שַׁדלנים בַּכנסת הפועלים כדי להגן על האינטרסים של בעלי ההון, אנשי לובי 99 דואגים שנבחריהציבור ישמעו גם את קולו של הציבור. מובילי המיזם, יאיר פינק ולינור דויטש, מספרים כיצד באמת מתבשלים חוקים שמשפיעים על כולנו, ואיך הם נאבקים למען האזרח הקטן בכלים של המחוקק

זה היה עוד אחד מאינספור דיונים מתישים ואפורים הנערכים בוועדת הכספים של הכנסת. השעה הייתה תשע, והבוקר נפתח בעוד ישיבה על הרפורמה בבנקים. ליד השולחן כבר ישבו נציגי ארבעת הבנקים הגדולים בישראל ונערכו להגן בנחישות על האינטרסים של שולחיהם. ואז נכנסה לחדר עו"ד לינור דויטש, שהגיעה כדי להשמיע לבדה את קולו של הציבור.

"ישבו בדיון הזה 25 יועצים משפטיים ועוד 26 לוביסטים", מתארת דויטש – בעבר עוזרת פרלמנטרית ויועצת פוליטית וכיום מנכ"לית לובי 99. "בסך הכול 51 אנשי מקצוע מטעם הבנקים, שבאו לשמור על האינטרסים של בעלי ההון. כשהגעתי לדיון הייתי צריכה להזיז ולדחוף פיזית לוביסטים אחרים, כדי שגם לי יהיה לי מקום ליד השולחן. נלחמתי על כל סעיף וסעיף, והצגתי הסתייגויות רבות כדי לשמור על האינטרסים של הציבור".לובי 99 הוקם בשנת 2015 כדי ליצור משקל נגד לכוחם הרב של הבנקים וחברות הביטוח, הגז והתרופות, ולקדם בכנסת את האינטרסים של הציבור הרחב – אותם 99 אחוזים שאין להם כסף לשכור לוביסטים שישמיעו את קולם. הארגון מעסיק כיום ארבעה לוביסטים, הנאבקים לבדם מול מאות לוביסטים ומאכערים של החברות והגופים הגדולים והחזקים במשק. כחלק מאופיו הייחודי של המיזם, מי שמממן אותו הוא הציבור. כ-5000 אזרחים תורמים מכספם מדי חודש למיזם גיוס ההמונים הגדול בישראל. התרומות הללו מצטברות לכ-2,000,000 ₪ שבזכותם המיזם יכול לפעול. "תופעת הלובינג קיימת בישראל די הרבה שנים", מסביר יאיר (יאיא) פינק, 33, שכיהן כמנכ"ל הלובי החברתי עד לפני שבועות ספורים, ואז הודיע על התמודדותו בפריימריס של מפלגת העבודה (הריאיון נערך לפני הודעתו של פינק). על פי ויקיפדיה, שַׁדְלָנוּת, lobbying באנגלית, היא פעילות שמטרתה להשפיע על רשויות השלטון ועל נבחרי הציבור ולהביא לקידומה של מדיניות מסוימת. "מי שייסד את התחום בישראל בסוף שנות השמונים היה בוריס קרסני, הבעלים של 'פוליסי', משרד הלובי הגדול בישראל. בהתחלה איש לא הבין מה קרסני עושה, והתחום הזה היה פרוץ לחלוטין". לא רבים בישראל שמעו על קרסני, אבל רבים מאוד הושפעו מפעילותו רבת השנים למען אילי ההון. הנה כמה מהלכים שקרסני נטל בהם חלק: הארכת הזיכיון של משפחת עופר לכריית המחצבים בים המלח; המשך אספקת החשמל חינם לעובדי חברת החשמל; סיכול הניסיונות לבטל את עמלות העו"ש של הבנקים וגניזת תשדיר המאבק במזונות עתירי מלח וסוכר. בין לקוחותיה של פוליסי נמצאות אסם, תנובה, בנק הפועלים, הפניקס ועוד.

בשנת 2008 התחולל שינוי בתחום. בכנסת אושר חוק השדלנים, שקבע כי כל שדלן יחויב לעבור רישום ולשאת תג מזהה, וכי על השדלנים יחולו כללי התנהלות ובהם חובת אמירת אמת, איסור הטעיה ואיסור יצירתה של מחויבות אישית מול חברי הכנסת. עם זאת, החוק נוגע רק לשדלנים הפועלים במסדרונות הכנסת. פינק: "יזמנו הצעת חוק הקובעת אותם כללים גם על לוביסטים במשרדי ממשלה ורשויות מקומיות, אבל החוק הזה, שהוגש על ידי חברי הכנסת רועי פולקמן ושלי יחימוביץ, תקוע".

בעצם, מה הבעיה בכך שחברות גדולות במשק דואגות לאינטרסים שלהן?

"אני לא מתנגד לזה שבעלי ההון יוכלו לדבר עם חברי הכנסת. יש רפורמה על הבנקים? נשמע לי הגיוני שמנכ"ל בנק הפועלים ירצה להיפגש עם חברי כנסת. אבל בין זה ובין הפעלת עשרות לוביסטים שעושים הכול כדי להכשיל מהלכים לטובת הציבור – לא ייתכן שיהיה ואקום ולא יהיה מענה. לאזרח הפשוט אין עשרות אלפי שקלים בחודש לשלם למישהו שישב בכנסת כמעט 24 שעות ביממה וישמור על האינטרסים שלו. יש היום בכנסת כ־250 לוביסטים שנמצאים שם יום־יום שעה־שעה, ודואגים לאינטרסים של חברות הענק. לציבור אין כוח זה, והדבר גורם לאי־שוויון גדול בין מי שיש לו כסף לאלה שאין להם". בהקשר זה מציין פינק את העובדה שבמשך חמישים שנה לא קם בנק חמישי בישראל, ואת עשרות מיליארדי השקלים שהבנקים מרוויחים בשנה מעמלות גבוהות – כעדות לכוחם הרב של הבנקים.

בלי ימין ושמאל

פינק, חובש כיפה סרוגה, הוא ירושלמי במקור, שירת כקצין קרבי בחטיבת הצנחנים, ולאחר השחרור פנה לפעילות חברתית־ציבורית. בין היתר כיהן כמנכ"ל עמותת המתנדבים הארצית 'שכן טוב', וכראש המטה של ח"כ שלי יחימוביץ. הרעיון להקמת הלובי החברתי, הוא מספר, נבט אצלו ביוני 2015, והטריגר לכך היה הודעתו של נדב פרי, אז הכתב הפרלמנטרי של ערוץ 10, על כך שהוא מתפטר ועובר לעבוד אצל איל ההון יצחק תשובה בחברת 'דלק קידוחים', כמנהל תחום קשרי חוץ. "נכון שזה חוקי וכל אחד יכול לעבוד במה שבא לו", הוא מודה, "אבל הטרידה אותי המציאות הזו שאנשים עוברים תמיד מהצד של הציבור לצד של ההון, וניסיתי לחשוב איך אפשר לשבור אותה. בעיית הדלתות המסתובבות בישראל היא קשה. כמעט כל המפקחים על הבנקים מסיימים את כהונתם ומצטרפים לבנקים. לפתע מתגלה שהדירקטוריון של מפעלי ים המלח מורכב מבכירים לשעבר במשרדי הממשלה. זה מתחיל מהרמות הכי נמוכות, כאשר יועצים פרלמנטריים רבים יודעים שמקום העבודה הבא שלהם הוא בחברות הלובי, ואז גם מובן מדוע הם מקשיבים ללוביסטים. כך גם חברי הכנסת, ששליש מהם מסיימים את תפקידם כל שלוש־ארבע שנים". לדברי פינק, בניסיונם לשדל את מקבלי ההחלטות, יש לוביסטים המנסים לפתותם בדרכים לא לגיטימיות ואף בלתי חוקיות כגון הצעה למתן שוחד, טובות הנאה או תגמול אחר (משרה בכירה לאחר סיום כהונתם, כתבה אוהדת וכדומה). "הציבור הישראלי לא מתעניין בנושאים כלכליים וחברתיים, ובודאי שהוא אינו מבין ונגיש לאותיות הקטנות", סבור פינק. "ראיתי את זה בתפקיד הקודם שלי, אצל ח"כ שלי יחימוביץ. לא היה מי שיבדוק את הסעיפים הקטנים בהצעות חוק כלכלית. יש לך עמדה לגבי מוסד בוררות חובה בביטוח?" הוא מפנה אליי שאלה רטורית, "ואני מניח שגם אין לך מושג כמה אתה משלם על עמלות קרן הפנסיה שלך. אתה מבין שזה בין עשרות למאות אלפי שקלים במהלך החיים? ברגע שאין עמדה אחרת, הלוביסטים תופסים את חברי הכנסת ועובדים קשה מאוד לשכנע אותם. בראיון שקיימתי ללוביסט הראשון אצלנו לפני שלוש שנים, הוא סיפר לי שחוץ משכר הבסיס שלו הוא מקבל בונוס בכל פעם שחבר כנסת מקריא מנייר העמדה שהם חיברו“. הלוביסטים של החברות הגדולות, אומר פינק, מסתירים את האינטרס הכלכלי של שולחיהם ומציגים עצמם כנאבקים למען האינטרס הציבורי. "ללוביסטים ולמאכערים תמיד יהיו סיבות ערכיות להסביר את הדאגה שלהם לנושא. הם לא יגידו לך שצריך לחייב את כל בעלי הרכב להחזיק באפודים זוהרים כי חברה מסוימת נתקעה עם מלאי עצום של בד זוהר, אלא יסבירו שזה חשוב כי זה יכול להציל חיים. הם יסבירו שאם תעלה את התמלוגים על משאבי ים המלח למשל, זה יביא לאלפי מפוטרים בדרום. ים המלח הוא משאב שלא עידן עופר ברא אותו, והציבור אמור ליהנות ממנו. מדינת ישראל מכרה אותו תמורת נזיד עדשים לפני חמישים שנה. אנחנו הסברנו לחברי הכנסת שלא רק שלא יהיו פיטורים כי זו חברה מאוד רווחית, אלא אנחנו נייעד את הכסף שייגבה להגדלת התעסוקה בנגב. עידן עופר וכל הבכירים באוצר לשעבר שעובדים היום ב'חברה לישראל' פשטו על הכנסת כדי לעצור זאת, איימו עלינו בתביעות והלכו על הראש שלנו".

שומרי סף במסדרונות

עו"ד לינור דויטש, עד לאחרונה סמנכ"לית הארגון תחת פינק וכיום ממלאת מקומו, היא גם הלוביסטית הראשונה שהחלה לפעול מטעם הלובי. לפני כן שימשה כסמנכ"ל רגולציה ויועצת משפטית בהתאחדות האיכרים בישראל. עם התרחבות התמיכה הציבורית יכול היה פינק להעסיק לוביסטים נוספים: מרב דוד, מנהלת הרגולציה של קבוצת תנובה שחצתה את הקווים לטובת המיזם; עו״ד נועה זלצמן, לוביסטית ציבורית ואחראית על מערך המחקר והמתמחים בלובי; ועו״ד ימית ינאי־מלול, לשעבר ראש המחקר ברשות לפיתוח הגליל ובת קריית־שמונה. דויטש מצטרפת לתיאור של פינק: "האינטרסים הכלכליים הגדולים ביותר הם בדברים שהציבור לא מבין בהם שום דבר – פנסיות, ביטוח, בנקים. ידוע לך למשל מה זו עמלה צולבת ואיך היא פוגעת בך? אני בטוחה שאם תשאל כאן בבחת-הקפה, תראה של־99.9 אחוז מהאנשים לא יהיה מושג מה זה, למרות שהם משלמים לעמלות הצולבות פי עשרת אלפים ממה שמשלמים על קוטג', שעליו יצאו לרחובות. הנושאים הכלכליים הם הלחם והחמאה של כולנו. בזמן שאנחנו מתעסקים עם איראן, יש לך פה טייקונים וחברות ביטוח ובנקים שגוזרים קופון על חוסר ההבנה ועל העיסוק הציבורי בנושאי ביטחון".

בימין רואים בדיונים אלה ניסיונות לתקוף את ממשלת נתניהו

"החלוקה בין ימין ושמאל היא בדיוק מה שבהנהלות הבנקים ובמוקדי הכוח רוצים שתעשה", משיבה דויטש. "כשאתה מחלק את הנושאים האלה לימין ושמאל, אתה מדיר מחצית מהאוכלוסייה בעיסוק בנושא. ככה בדיוק פוגעים בך בכיס. אתה הולך בסופר ובבנק ומשלם בדיוק כמוני. הדברים האלה פוגשים אותנו ללא כל קשר למצב ביטחוני או פוליטי".

ואכן, בַּלובי נמנעים מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, וכך זוכים לתמיכה חוצת מחנות משמאלנים וימנים, חרדים, דתיים וחילונים. "בהגדרות ההקמה של החברה כתבנו שלא נתעסק בדת ומדינה ובנושאים מדיניים", מספר פינק. "ברגע שאתה מוציא את נושאי המחלוקת האלה, הנושא הכלכלי־חברתי משותף ל־99 אחוז מהאנשים. אם לא נולדת לאבא עשיר ואם אתה לא מחובר לביצה הקטנה, רוב הסיכויים שאתה נדפק כמו כולנו. הסוּפֵּר הוא אותו סוּפֵּר, הבנק אותו בנק וחברות הביטוח אותן חברות. הציבור צריך שיהיו לו שומרי סף במסדרונות הכנסת".

בעיה בשיטה

כמי שמזדמן מדי פעם למסדרונות הכנסת בירושלים, אני מכיר את המחזה מקרוב: חברי הכנסת מסתובבים במהירות בין אולמות הוועדות ללשכותיהם האישיות, וכמעט תמיד מלווים בפמליות של לוביסטים, שמנסים לקדם נושאים שלשמם נשלחו. "זה אולי לא פופולרי להגיד את זה, אבל אני חושב שמרבית חברי הכנסת כן באים ממקום טוב של לשרת את הציבור", אומר פינק. "יש בעיה בסיסית בשיטה הפרלמנטרית, שגורמת לכך שחברי הכנסת שלנו הם חלשים יחסית. יש יותר מדי ועדות, וגם האדם הגאון בעולם לא יכול לגבש עמדה מושכלת בכל נושא – ביום שני להשפיע על מסקנות ועדת ששינסקי 2 וים המלח, ביום שלישי על הרפורמה בבנקאות, וביום רביעי על הפלרת מים. כל נושא כזה הוא חצי תואר באוניברסיטה. לתוך הפער הזה נכנסים הלוביסטים, ועד שהוקם הלובי, לא היה מי שיתווך וידברר לחברי הכנסת את הצד השני".

אם חשבתם שחברי הכנסת יוזמים ועמלים בעצמם על הצעות החוק שהם מגישים למליאה, קִראו הלאה. "זה לא עובד ככה, במיוחד לא בנושאים חברתיים", מבהירה דויטש. "בדרך כלל גורם כלשהו, לרוב בעל אינטרס, פונה לחבר הכנסת, מציג בפניו בעיה ואת פתרונה, ומבטיח לעשות בשבילו את כל העבודה ולהביא לו את הצעת החוק מוכנה. אותו לוביסט מבטיח גם לקדם את הצעת החוק מול חברי כנסת אחרים ולסייע ביחסי ציבור. אגב, יש גם הצעות חוק שיוזמות עמותות לטובת הציבור“. פינק: "רוב הצעות החוק הכלכליות מתחילות מאיזו קומה גבוהה במגדל תל־אביבי. כמעט בכל הצעת חוק בנושאים כלכליים יש מישהו שיש לו סיבה שההצעה תעלה, והרבה פעמים גם את הנוסח עצמו כותבים לוביסטים. נניח שחברות האשראי רוצות להעביר תיקון חקיקה, אז היועץ המשפטי שלהם יושב ומנסח הצעת חוק, היא מועברת ללוביסטים בכנסת, והם מעבירים לח"כ שנראה להם הכי קרוב לנושא ומשכנעים אותו. גם עמותות עובדות כך וזה לא דבר שלילי בהכרח, אבל חשוב לנפץ את התדמית שהצעות חוק נולדות בעיקר במוחם היצירתי של חברי-הכנסת".

איך משדכים בין הצעת חוק לחבר הכנסת המתאים?

פינק: "אתה ממפה מי הח"כ ומה האינטרס שלו. למשל בששינסקי 2 ישבנו וחשבנו מי הח"כ שזה האינטרס שלו לעזור לנגב. אז הגענו לנציג הדרום בליכוד, ח"כ מיקי זוהר, ושכנענו אותו למה חשוב להעלות מיסים על הרווחים של גורמים פרטיים על שימוש במשאבי טבע לאומיים כמו ים המלח. מדובר בסכום של 400 מיליון ₪, שבמפעלי ים המלח נאבקו שלא לשלם. הצענו לו לייעד את ההכנסות ממיסים אלה לחיזוק הנגב. זיהינו את האינטרס, שהוא יוכל לבוא למצביעים שלו ולומר בצדק שהוא הביא 400 מיליון שקל בשנה“. לשניים, שמרבים להימצא בכנסת ומתמצאים בנעשה בה, ביקורת מנומקת על ההתנהלות במשכן ועל השינויים לעומת העבר. "כוחה של הכנסת מול הממשלה כמעט לא קיים", טוענת דויטש. "המשמעת הקואליציונית האוטומטית, שפעם הייתה משהו המופעל במשורה, הפכה היום לשגרה ואין לח"כ שום שיקול דעת פרטי, אולי הוא לא מסכים למשהו מבחינה ערכית ומצפונית. ועדת השרים לענייני חקיקה החליפה הלכה למעשה את הכנסת. בכל שבוע עולות בה הצעות החוק שמגישים הח"כים, והיא מחליטה האם לתמוך או לא. זה מסרס את הכנסת. איפה יש היום מצב שאפשר להעביר רפורמות ענקיות ומשמעותיות מספסלי האופוזיציה? ח"כ תמר גוזנסקי העבירה את רפורמת טובת הילד (חוק המחייב את הממשלה לבחון את זכויות הילדים בעת קביעת מדיניות; י"ק), היום אין דבר כזה“. בהקשר הזה ממקד פינק את ביקורתו בשרת המשפטים איילת שקד, המשמשת כיו"ר ועדת השרים לחקיקה. "בתכלס, מה שאיילת שקד מחליטה זה מה שקורה בכנסת. לדוגמה, חוק תחנות האוטובוס שביוזמתנו אומר שבעשרת אלפי תחנות אוטובוס בישראל יהיה גג ומקום ישיבה. שקד מעכבת אותו בוועדה. ועדת השרים לענייני חקיקה החליפה בפועל את הכנסת, וזה מקום לא שקוף ואין לדעת מי הצביע ואיך. ההחלטות מתקבלות בפועל בכל מוצאי שבת, בשיחת טלפון בין יו"ר הוועדה – סגנהּ, השר יריב לוין, ויו"ר הקואליציה. אני בטוח שלוביסטים לוחשים לאזניהם של חברי ועדת השרים לחקיקה, ולציבור הרבה יותר קשה להגיע לשם. בפני כל הצעת חוק עומדים כוחות אדירים. אם מנכ"ל בנק מתקשר לשר, אני מניח שהוא עונה לו. אבל לאזרח פרטי אין את הנגישות להתקשר לאיילת שקד ולומר לה 'את שומעת, אין לי תחנת אוטובוס ואני עומד וממתין בגשם'".

הציבור מתעורר

עם הזמן צברו אנשי הלובי מעמד והערכה במשכן, ולא אחת ח"כים פונים אליהם בעצמם כדי להבין כהלכה נושאים העומדים על הפרק. דויטש: "אנחנו דואגים לצייד את חברי הכנסת במידע, לשבת איתם על החומר ולהציע פתרונות מעשיים. היום, כששמנו הולך לפנינו, ח"כים רוצים לעבוד איתנו כי הם יודעים שאנחנו מספקים סחורה מקצועית ורצינית. בכנסת יש 13 ועדות ומעט חברי כנסת, שכל אחד מהם נדרש להיות חבר בחמש־שש ועדות. גם הח"כ הכי מסור ווהכי מוכשר בעולם, שנדרש להגיע לדיון בוועדת הכספים על 15 נושאים שונים, אין לו שום סיכוי להתמצא בַּכֹּל. לכן הוא זקוק למישהו שיתווך לו בכל נושא. לוואקום זה נכנסים הלוביסטים שבאים ואומרים 'הנה הסיכום והעמדה הנכונה', ופה אנחנו נכנסים ומציעים אמירה חברתית אחרת. כל מילה ברפורמת הבנקים יכולה להיות שווה מיליארדי שקלים".

חברי הלובי מטפלים לרוב בנושאים "משעממים", שאינם מגיעים לכותרות מהדורות החדשות אלא לעיתוני הכלכלה. דפנה ליאל, הכתבת הפרלמנטרית של חברת החדשות, עוקבת אחר עבודתם: "הם מתרכזים בנושאים מאוד מורכבים ויש להם ידע מקצועי רחב ומעמיק. הם מטפלים בנושאים נדושים בעליל, ואני מאוד מעריכה אותם על זה. הם לא בוחרים בנושאים הפופוליסטיים והקלים, אלא באלה שאם לא הם, אף אחד לא יטפל בהם".

פינק ודויטש אינם בוחרים בעצמם את נושאי-מאבקיהם. פעמיים בשנה, לפני כל כנס של הכנסת, מתבקשים אלפי חברי-הלובי, התורמים-מממנים, לבחור את הנושאים שהם מעוניינים בקידומם. "המודל שלנו הוא שיתופי", אומר פינק. "פיתחנו אפליקציה שבה לכל חברי-הלובי קול אחד שווה, והם מצביעים בכל פעם מה הנושא שהם רוצים שנקדם. עניין תחנות האוטובוסים, למשל, נבחר על ידי חברי-הלובי ולא על ידי לינור ואני“.

בעיני דויטש, לשיטה הזו משמעות רבה: "מתבכיינים כל הזמן שהמחאה החברתית נכשלה. אני חושבת שאנחנו ההוכחה לכך שהיא דווקא הִצליחה לחולל מפנה בציבור, שבוחר יותר ויותר להיות מעורב בהחלטות שמתקבלות. זה שאלפי אנשים מוכנים לתת מכספם ובכלל מתעניינים, זו במידה רבה תוצאה של המחאה החברתית. היום הח"כים והשרים חוששים יותר, וחשוב להם להצטייר כמי שפועלים לטובת האינטרס הציבורי".

בין הנושאים שחברי המיזם בחרו ושהלובי עוסק בהם כיום: צמצום קשרי הון־שלטון (הצעות צינון שונות להקטנת הדלתות המסתובבות), צמצום כוחם של הבנקים והגדלת התחרות בענף, אפשרות מעבר בין הבנקים בלחיצת כפתור, הקמת מוסד לבוררות חובה בביטוח כך שהאזרחים לא יישארו לבד מול החברות, תיקון חוק הריכוזיות, קידום הצעת חוק ממשל זמין, קידום תחבורה ציבורית יעילה, קידום חוק המאכערים וחוק להגבלת הלוביסטים, הגדלת התמלוגים והגבלת הזיכיון על ים המלח ועוד. כאמור, הארגון מקבל כספים אך ורק מאנשים פרטיים, ולא במקרה. "אתה יודע כמה שואלים וחוקרים מאיפה הכסף והאם הקרן החדשה מממנת אותנו? כל שקל שלנו הוא כספי ציבור", מדגישה דויטש. "זה הרעיון, שהכוח יהיה אך ורק מהציבור. חברות Apple ו-Google לדוגמה, מציעות מנגנון של הדדיות (matching): עובד  המקדיש, למשל, 100 ₪ לעניין חברתי, החברה מתחייבת לתרום את אותו הסכום לאותה המטרה. אנחנו שוללים זאת כדי למנוע ניגוד עניינים. קשה אמנם לבסס את פעילתינו על בסיס של מימון המונים, אך מאידך הדבר מבטיח מחויבות מוחלטת לַציבור".

לצורך גיוס תומכים מכתתים פינק ועמיתיו את רגליהם ברחבי הארץ ומקיימים כנסי הסברה וגיוס: "אני מחויב רק לאנשים שאני פוגש בנופי־נחמיה או באילת, בבית־שאן או בירושלים. הם בעלי ההון שלנו, לא שרי אריסון או יצחק תשובה", אומר פינק, ודויטש מוסיפה: "יש לנו תומכים בשומרון, אנשי ימין ושמאל וגם חרדים. בשלוש השנים שאנחנו פועלים הצלחנו להכפיל את מספר חברי-הלובי מדי שנה, והציבור מגלה רצון אמיתי להיות חלק".

ואיך הקשרים שלך עם הלוביסטים האחרים במשכן?

"הם לא מדברים איתי אפילו במזנון. אנשים שמכירים אותי כבר עשור, ולא אומרים לי שלום במסדרון. לא נורא, אני פה בשביל הציבור שמשלם לי את המשכורת".

לכתבה המלאה: http://bit.ly/2YAf0Yw