בשביל להבין את זה, תצטרכו לעשות איתנו מסע קטן בזמן, עד לשנות ה-60'. מדינת ישראל הצעירה יודעת שיש לה ביד אוצר טבע נדיר – לא רק ביופיו אלא גם בחשיבותו הכלכלית, אבל זקוקה לעזרה כדי להפיק את המינרלים שבו ולהנות מהתועלות הכלכליות הגלומות בו. העזרה הזו מגיעה בדמות הלוואה מהבנק העולמי, שכדי לקבל אותה המדינה נדרשת להקים חברה ממשלתית ולתת לה זיכיון. לכן, בשנת 1961, הכנסת מחוקקת את חוק זיכיון ים המלח, שקובע שמי שתוכל להפיק אותם היא חברת מפעלי ים המלח, החברה הממשלתית שהוקמה.

הזיכיון הזה נותן לחברה פחות או יותר כל זכות שאתם יכולים לחשוב עליה. היא חולשת על חבל ארץ שלם, גדול יותר משטחה של ירושלים; היא יכולה להפיק את המינרלים כרצונה, למכור אותם בשוק הבינלאומי ולעשות בוחטות של כסף; כל מקורות המים בחבל הארץ הזה – ים המלח עצמו, מי תהום, ערוצי נחל, מאגרי שטפונות – הכול שלה; היא יכולה להסתובב עם דחפורים ומשאיות, לכרות ולחצוב, לקחת חומרי ואדי לצרכיה התעשייתיים; והיא אפילו יכולה, שימו לב, להרוס – כך נכתב בזיכיון. אבל, כשחוק הזיכיון נחקק היה מדובר בחברה ממשלתית, זרוע של המדינה״

בשנות ה-90 המגמה היתה להפריט חברות ממשלתיות, והממשלה שואלת את עצמה עם מה להתחיל, ואז עונה, בניגוד גמור להיגיון: עם החברה הכי רווחית שלי… הבעיה היא שהמדינה עוד חסרת נסיון בהפרטות, אז היא עושה כמעט כל טעות אפשרית – היא מפריטה את הזיכיון as-is. לא משנה בחוק מילה, למרות שהוא נכתב עבור חברה ממשלתית, ולא עבור חברה פרטית, שהמטרה היחידה שלה היא השאת רווחים. כך, במו ידיה, המדינה מכתירה את השליטים החדשים של חבל הארץ הנדיר הזה: משפחת עופר. מדינה בתוך מדינה.

כי"ל, תחת שליטתו של עידן עופר, עושה פחות או יותר מה שהיא רוצה בים המלח. סוחטת אותו עד דק. היא אחראית לירידה של בערך 25% ממפלס המים, קודחת וחופרת, משתמשת וזורקת, דורסת, מלהטטת, פוצעת את הסביבה ומתנערת מכל אחריות, משלשלת לכיס רווחי עתק ומסרבת להעביר למדינה גם את המעט שמגיע לה. חלק המדינה ברווחים המופקים מים המלח עומד על כ-35%, וזה כולל את התמלוגים ואת כל המסים שכי"ל משלמת. נשמע הרבה? הטווח המקובל בעולם של חלק המדינה ממשאבי טבע עומד על 50-80%, ובים המלח הפקת המינרלים היא הכי זולה בעולם.

אבל יש אור בקצה המנהרה. בשנת 2030, ממש מעבר לפינה, נגמר הזיכיון של כי"ל בים המלח. אז מה קורה עכשיו? עכשיו מתחילים לעבוד על ההסדר הבא, ואנחנו שם. אנחנו שם לדאוג שבהסדר הבא לא תינתן אפשרות לגורמים פרטיים ועסקיים להרוס כל חלקה טובה, לא תינתן להם האפשרות לנצל משאבים בלי לדאוג לשיקום הטבע, לא תינתן להם האפשרות להרוויח סכומים אסטרונומיים בלי שהציבור יזכה לחלק משמעותי ביותר מהם, ובטח שלא תינתן להם האפשרות לעשות ככל העולה על רוחם – ובחינם!

 ממש בימים הקרובים תתפרסמנה מסקנות של שני צוותים בין משרדיים – האחד סביבתי, בראשות משרד הגנ"ס, והשני כלכלי בראשות משרד האוצר. הצעדים הקרובים שלנו:
-נגבש את המענה המקצועי שלנו, נגיש אותו, ונדאג להפגש עם הגורמים המקצועיים בממשלה.
-לאחר שהממשלה תעצב את ההסדר העתידי בים המלח, ותכתוב את המכרז לבחירת החברה שתפיק את המחצבים, הלוביסטים של כי"ל יפעילו לחצים על משרדי הממשלה (משרד האוצר, האנרגיה, הגנת הסביבה ורשות התחרות). אנחנו נדאג להיות הקונטרה מטעם הציבור באותם מסדרונות וחדרים.
-לאחר שיחוקק חוק חדש להפקת המחצבים, אנחנו נגיע לוועדות בכנסת כדי שהלוביסטים של כי"ל לא יוכלו להוביל את חברי הכנסת לעשות טעויות שיעלו בעתידו של ים המלח.
-לבסוף, אם נצטרך, אנחנו גם עשויים לנקוט בהליכים משפטיים – אל מול משרדי הממשלה, הרגולטורים או כי"ל.

תוך כדי כל אלו, אנחנו ניאבק תקשורתית כדי להעלות את המודעות לכך שעתידו של ים המלח מוכרע כעת, וכדי להפעיל לחץ על קובעי המדיניות לקבוע מדיניות שתיטיב עם ים המלח ועם הציבור – ולא רק עם ציבור הטייקונים.

להעמקה נוספת בחומרי הרקע, תוכלו לקרוא את מסקנות הוועדות הממשלתיות:
דו״ח נווה (ינואר 2019)
דו״ח ששינסקי 2 (אוקטובר 2014)

פעילות לובי 99 בנושא ים המלח הינה מגוונת ורחבה, ולפניכם מספר מסמכים לעיון:
עמדת לובי 99 לדו״ח הביניים של וועדת נווה (2018)
בקשת חופש מידע (פברואר 2020)
מכתב לראש רשות המיסים בנושא ים המלח (אפריל 2020)
בג״ץ לובי 99 נגד כי״ל (מפעלי ים המלח) ורשות המים (אוגוסט 2022)
מכתב לחשב הכללי – זכות הקדימה (נובמבר 2022)
מכתב לחשב הכללי – חלק המדינה ברווחים (מרץ 2023)
מכתב בנושא פסולת חברת כי״ל (אוגוסט 2023)
התייחסות לובי 99 לקראת דיון בנושא תום הזיכיון (מרץ 2024)

ומסמכים נוספים:
המלצות ״קואליציית״ הארגונים הפעילים בנושא תום הזיכיון (יוני 2023)
מסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת על פעילות כי״ל (מרץ 2024)

לצפייה בכל הפוסטים שהוצאנו בצורה מרוכזת, לחצו כאן.

אם תרצו לדעת עוד, או יש לכם שאלות, כתבו לנו במייל [email protected].

ניהול המאבק גולם בתוכו עלויות גבוהות, וביניהן: עבודת מחקר, ייעוץ עם מומחים, קיום מפגשי העשרה, עבודה משפטית, מימון קמפיין מודעות וגיוס וכו.