מה זה ״פ״ להצעת חוק?

״פ״ זה קיצור ל"פרטי", שהצעות חוק פרטיות (להבדיל מממשלתיות) מקבלות.

מדוע זה חשוב?

כי רק ברגע שהלשכה המשפטית מסיימת לעבור על הצעת החוק ונשיאות הכנסת מאשרת אותה, הצעת החוק מקבלת ״פ״ ומרגע קבלת ה ״פ״ סופרים 45 ימים ורק אז ניתן להתחיל ולקדם את הצעת החוק בוועדות ובקריאות השונות במליאה.

מהו "דיון מהיר"?

דיון מהיר בוועדה הינו כלי פרלמנטרי חשוב עבור הח"כים להעלאת נושאים דחופים לדיון בוועדות הכנסת השונות. כל ח"כ רשאי להגיש רק דיון מהיר אחד בכל שבוע, ועליו להגישה עד יום א' ב-13:00. ככל שיש יותר ח"כים מסיעות שונות שהגישו בקשות דומות, כך גדל הסיכוי שתאושר ההצעה. ועדה שנשיאות הכנסת העבירה אליה נושא לדיון מהיר תדון בהצעה תוך עשרה ימים. בסיומו של הדיון המהיר בועדה מונחות מסקנותיה על שולחן הכנסת, ובמקרים מיוחדים יו"ר הכנסת רשאי לקבוע כי הכנסת תקיים דיון, אישי או סיעתי, במסקנות אלה.

מהי נשיאות הכנסת?

גוף שבראשו עומד יו"ר הכנסת וחברים בו נציגים מכל סיעות הבית, שמתכנסת מדי יום ב' בשעה 12:00.

מה קורה אחרי הדיון המהיר?

את מסקנות הוועדה שהונחו על שולחן הכנסת יושב-ראש הכנסת מעביר לשר הנוגע בדבר, ובתוך שלושה חודשים מיום שקיבל את המסקנות מודיע השר ליו"ר הכנסת בכתב על כל פעולה שפעל בעקבות המסקנות; הודעתו מונחת על שולחן הכנסת.

מהי שאילתא?

שאילתא היא כלי של חברי הכנסת לקבלת תשובות מהממשלה בעניין מסוים.
השאילתא מוגשת לאחד השרים, על פי התחום עליו הוא ממונה, והוא צריך לתת תשובה לשאילתא תוך פרק זמן קצוב.

שאילתא רגילה תוגש ללשכת השר ותקבל תשובה תוך 21 יום על ידי השר במליאת הכנסת.

ניתן גם להגיש שאילתא דחופה, שצריכה לקבל אישור של נשיאות הכנסת, ואז חבר הכנסת עולה ומקריא את השאילתא מול כל המליאה. לאחר מכן השר צריך לעלות ולהשיב על השאלה, אם הוא יכול. אם לא, התשובה תימסר לפרוטוקול (השאילתא היעילה מכולן בגלל מהירות התגובה, כל ח"כ מוגבל ב-4 למושב).

שאילתא ישירה היא שאילתא שנשלחת כמכתב ללשכת השר, ומקבלת תשובה במכתב חזרה לחבר הכנסת, ללא הגבלת זמן (אם השר עונה לעניין היא טובה בעיקר לקבלת נתונים או מידע).

אחת הבעיות המרכזיות עם שאילתות הן שהשרים לא תמיד עונים בזמן, או לעניין ואין על כך שום סנקציה. כמו כן התשובות פעמים רבות מאוד מתחמקות. אז למה בכל זאת? כי מדובר בכלי פרלמנטרי נוסף שניתן להשתמש בו בשביל להעלות נושאים לסדר היום הציבור, וכן גם לקבלת נתונים ומידע מהממשלה.

מהי הצעה לסדר?

הצעות לסדר באופן כללי הן בקשות של חברי כנסת לנאום במליאה ולהציע נושא לדיון לכנסת, שיכולה לצאת ממנו קריאת פעולה של הכנסת לממשלה בנושא מסוים.

חבר הכנסת מגיש לנשיאות הכנסת בקשה לשאת נאום במשך 10 דקות מעל במת הכנסת.

בהצעות דחופות, אם נשיאות הכנסת אישרה את הבקשה, חבר הכנסת יוכל לנאום באותו שבוע וזמן הנאום כאן הוא של כשלוש דקות.

אחרי נאום ההצעה לסדר, יכולים לעלות נציגים של הממשלה, של נשיאות הכנסת (יו"ר הכנסת), או יוזמים/שותפים להצעה ועוד שני חכים, ולהגיב על ההצעה לסדר היום.

לאחר מכן, הכנסת מצביעה על ההצעה. תוצאה של הצעה שהתקבלה היא דיון במליאה, שממנו יכולה לצאת קריאה לפעולה של הממשלה. במקרה זה השר הרלוונטי יצטרך להחזיר דין וחשבון לכנסת בתוך שישה חודשים מקבלת ההצעה, לגבי מה הוא עשה איתה.

ההצעות עולות ביום רביעי בצהריים, אחרי כל ההצבעות החשובות. לכן בדרך כלל נוכחים מעט מאוד ח"כים במליאה בשעת הנאומים האלו, רוב ההצעות הדחופות לסדר מקבלות מעט סיקור תקשורתי והן לא כלי פרלמנטרי אפקטיבי במיוחד.

מהו סדר יום פרלמנטארי?

נתחיל ממושב הכנסת: אמנם נהוג לומר "מושב קיץ" או "מושב חורף", אבל מושב הוא למעשה מחורף עד חורף, שנה, ובו *כנס* חורף (שמתחיל מיד אחרי סוכות) ו*כנס* קיץ (שמתחיל אחרי פסח).
בין הכנסים ישנן 2 פגרות (פגרת חורף ופגרת קיץ).

במהלך הפגרות, סדר היום הקבוע של הכנסת מתבטל. מתקיימים מדי פעם דיונים חשובים או דחופים בוועדות והמליאה מתכנסת רק במקרים חריגים או אם האופוזיציה מחתימה 25 ח"כים לשם כך.

במהלך המושב, סדר היום פחות או יותר קבוע:

ימי פעילות: שני, שלישי ורביעי. בימים א' וה' מתקיימים דיוני וועדות על נושאים דחופים וכן סיורים שונים של הוועדות.

יום שני:
9:00 – 13:00 (בערך) – דיונים בוועדות.
12:00- נשיאות הכנסת (גוף בראשותו של יו"ר הכנסת ונציגים מכל סיעות הבית, ובו מחליטים על הצעות לסדר ודיונים מהירים)
12:30 – 13:00 – הנהלת קואליציה (תפקידו לקבוע את טקטיקת התנהלות הקואליציה בעניינים שונים)
14:00 – ישיבות סיעה
16:00 – מליאת הכנסת
16:00-17:30 (בערך) הצעות אי אמון
17:30 – הצעות חוק ממשלתיות לקריאה ראשונה, שנייה ושלישית, הצעות חוק פרטיות בקריאה שנייה ושלישית

יום שלישי:
9:00 – 13:00 (בערך) – דיונים בוועדות (שעת התחלת הוועדות תלויה בכל יו"ר ועדה)
16:00 – מליאת הכנסת
16:00 – 16:30 – נאומים בני דקה
16:30 – הצעות רגילות לסדר, ציון ימים ואירועים מיוחדים, ולעיתים הצבעות בקריאה ראשונה על הצעות חוק פרטיות

יום רביעי:
9:00 – 11:00 – דיונים בוועדות.
11:00 – 11:30 – מענה שרים לשאילתות בעל-פה של ח"כים
11:30 – 16:00 (בערך) – הצבעות על הצעות חוק פרטיות בקריאה טרומית
16:00 – הצעות לסדר (דחופות ורגילות)

זה ככה מאז המושב הראשון ב-1949 (מצורפת כרזת פתיחתו) ועד היום.

הליך החקיקה בישראל

* הצעת חוק:

הצ"ח צריכה לעבור בכנסת לא פחות מארבע פעמים, בכמה "קריאות" שונות, עד שהם נכנסת לרשומות.

* הקריאה הטרומית:

שלב זה חל רק על הצעות פרטיות (הצעות שמוגשות על ידי ח"כים פרטיים ולא על ידי הממשלה). קריאות טרומיות מתבצעות בכנסת בימי רביעי, לאחר שבאותו שבוע כבר דנה בהצעת החוק וועדת השרים לענייני חקיקה וקבעה אם הקואליציה תתמוך בהצעה או לא.

כשהקואליציה לא תומכת, 99% שהיא לא תעבור, אבל ח"כ רשאי/ת בכל זאת לבקש שתתבצע ההצבעה.

* הדיונים הראשונים בוועדה:

עברה הצעת החוק קריאה טרומית? וועדת הכנסת הרלוונטית מוסמכת להכין את הצעת החוק לקריאה ראשונה או להציע לכנסת להסירה מסדר-היום. הוועדה מזמינה לדיוניה את נציגי הממשלה הרלוונטיים ומוזמנים נוספים.

(בשלב זה ניתן להחליט אם לפצל או למזג את הצעת החוק עם הצעת חוק דומה אחרת).

* קריאה ראשונה:

הצבעה ראשונה במליאה.

אם ההצעה עוברת, היא חוזרת ל*סיבוב שני בוועדה*, והח"כים יכולים להמשיך להשפיע על הנוסח הסופי של החוק.

בשלב זה יוצאת הצעת חוק "משליטת" חבר/ת הכנסת שהציעו אותה. כל הגופים הרלבנטים (חברות מסחריות, לוביסטים ובעלי אינטרסים, משרדי ממשלה, ארגונים חברתיים, ח"כים וכו') מביעים עמדתם/הסתייגותם/תמיכתם בהצעת החוק על סעיפיה השונים.

הצעת החוק יכולה לעבור שינויים רבים בתהליך, שבסופו הוועדה צריכה להחליט אם להגיש אותה לכנסת או להוריד אותה מסדר היום.

* קריאה שנייה ושלישית:

כאשר מגיעים לנוסח מוסכם של הצעת החוק, ההצעה עולה לקריאה שנייה ושלישית, שמתבצעות צמוד אחת לשנייה.

בקריאה השנייה מתקיימת הצבעה על כל אחד מסעיפי החוק.

אם כל הסעיפים עברו ואין בעיות מיוחדות, תתבצע קריאה שלישית מיד אחריה. הפעם ההצבעה היא על כל הצעת החוק באופן כללי.

ואז בשעה טובה, נכנסת ההצעה כחוק חדש לספר החוקים של מדינת ישראל.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת

מרכז המחקר והמידע של הכנסת (המכונה ממ״מ) הוקם בשנת 2000 ביוזמתו של יו״ר הכנסת דאז אברהם בורג, על בסיס המודל של שירותי המחקר של הקונגרס האמריקני.

החוקרים שעובדים במרכז הם בעלי תואר שני לפחות, והמסמכים שלהם מספקים לחברי הכנסת מידע אמין ואובייקטיבי. כך, חברי הכנסת יכולים להתמודד בצורה טובה יותר עם הנתונים של נציגי משרדי הממשלה והלוביסטים.

בשנת 2015 נכתבו בממ״מ 302 מסמכים, מתוכם 267 (88%) נכתבו לבקשת חברי הכנסת וועדות הכנסת השונות.

בכל אחת מ-12 הוועדות הקבועות בכנסת יש רפרנט קבוע של ה-ממ״מ שמכין מסמכים לקראת הדיונים בוועדה, ובנוסף כל חבר כנסת רשאי להזמין דו״ח מחקר בכל נושא.

ב-2008 נקבע בחוק הכנסת כי ה-ממ״מ מוסמך לדרוש מידע מכל גוף המבוקר ע״י מבקר המדינה (משרדי ממשלה, משטרה, צבא, רשויות מקומיות וכו׳), שחייב למסור את המידע ללא דיחוי.

עם השנים מרכז המחקר והמידע הפך לכלי חשוב בעבודתם של חברי הכנסת. עקב הביקוש הגובר למסמכי ה-ממ״מ, העומס על המרכז הוא רב.
כל המסמכים של ה-ממ״מ מתפרסמים באתר הכנסת.

ואם שאלתם/ן על הקשר אלינו, אז תזכורת: התיקון לחוק הלוביסטים שיזם לובי 99 והעביר ח"ד דוד ביטן הטיל מגבלות נוספות שונות על הלוביסטים בכנסת, ביניהן איסור לפנות לעובדי ה-ממ״מ. הפרת האיסור הזה עשויה להוביל לסנקציות קשות עד כדי שלילת אישור כניסה והטלת אחריות על חברת הלובי.

וועדות הכנסת

הוועדות הן זרוע ביצוע חשובה בעבודת הכנסת והרכב הח"כים שעומדות ועומדים בראשן או חברים בהן, תואם ליחסי הכוחות המפלגתיים בכנסת.

ראשות הוועדות מחולקת בין הסיעות כחלק מההסכמים הקואליציונים והסיעות הן שקובעות מי מטעמן יכהן כיו"ר הועדה.

לפי הנוהג, בראשות הוועדה לביקורת המדינה ווועדת הכלכלה עומדים יו"רים מן האופוזיציה.

הוועדות הן הזירה המרכזית בה ניתנת האפשרות לח"כים, לנציגי הציבור השונים, ללוביסטים, לבעלי עניין, לארגונים החברתיים, ולכל מי שרואה בעצמו צד הנוגע לעניין, להתערב ולהשפיע.

לאחר הקריאה הטרומית ו/או הראשונה, כל חוק עובר לוועדה הרלוונטית, ורוב השינויים בין הצעת החוק לבין הנוסח הסופי שלו מקורם בוועדה.

בכנסת יש 12 וועדות קבועות, שמוקמות מתוקף תקנון הכנסת, והן ממנות וועדות משנה.

תפקיד הוועדות הקבועות הוא לדון בהצעות חוק שמליאת הכנסת מפנה אליהן לפי תחומי עיסוקיהן, ולהכינן לשלוש קריאות במליאת הכנסת (הצעות חוק שהתקבלו בקריאה השלישית הופכות לחוקים של מדינת ישראל);

כמו כן, תפקידן ליזום חקיקה, לדון ולנסח המלצות בנושאים שעלו בהצעות לסדר-היום במליאת הכנסת והועברו אליהן ובנושאים שהועברו לדיון מהיר בעקבות החלטה של יושב-ראש הכנסת והסגנים, לדון בתקנות שהממשלה קבעה שנדרש אישורן בוועדה, לדון ולנסח המלצות בעקבות פניות של אזרחים שהוגשו לכנסת או שהועברו אליהן מהממשלה, ולעסוק בכל עניין אחר שהעבירה הכנסת לוועדה או שהוועדה החליטה לדון בו.

לא בכדי הוועדות הן זירה תוססת ונגישה יחסית לציבור ונציגיו הלא רשמיים: כדי להשתתף בדיון שמעניין אתכם בוועדה, עליכם/ן ליצור קשר עם מזכירות הוועדה (דרך אתר הכנסת) ואם אין סייגים עקרוניים – תוכלו להכנס.

עובדי הלשכה המשפטית של הכנסת מלווים את תהליך החקיקה בוועדות מהשלב שבו חבר הכנסת מעלה רעיון להצעת חוק, דרך הדיונים בנושא בוועדות הכנסת ועד להגשת הנוסח הסופי של הצעת החוק להצבעה במליאה. מרכז המחקר והמידע של הכנסת נותן שירותי מחקר ומידע לצורך מילוי תפקידיהם בתחומי החקיקה, הפיקוח על הרשות המבצעת והדיון בנושאים שעל סדר-היום הציבורי.

לדיונים המקצועיים של הוועדות מוזמנים גם מומחים, המציגים את עמדותיהם בנושאים הנדונים. לעתים הוועדה מזמינה בעלי תפקידים רשמיים כדי שימסרו לה מידע על פעולותיהם. על-פי החוק, הוועדות יכולות לחייב שרים, ואף את ראש הממשלה, להופיע בפניהן. זהו אמצעי המסור בידי הכנסת לפיקוח על הממשלה.

ומה הקשר ללובי 99? שני שינויים משמעותיים שקידמנו: פיילוט הצבעה אלקטרונית בוועדות כדי שנדע איך כל ח"כ הצביע, וכן חוק הלוביסטים שיזמנו שמחייב את כל הלוביסטים להירשם בפרוטוקול הוועדה יחד עם רישום הלקוח אותו הם מייצגים בדיון.

את רשימת הוועדות העדכנית של הכנסת ניתן לראות כאן.

הפן הצבעוני של הכנסת

 

הצעת חוק (הצ"ח) שהונחה על שולחן הכנסת ולפני הקריאה הטרומית מכונה "תכלת" (למרות שהיום מודפסת על נייר *כחול*).

כידוע, הצעות חוק בכנסת צריכות לחכות 45 ימים בין השלב שבו הן "מונחות" לבין השלב שבו אפשר להצביע עליהן. מטרת תקופת חובת ההנחה היא גם לתת לציבור זמן להגיב, וגם לתת לממשלה לגבש את עמדתה בנושא. כמו כן פעמים רבות הצעות חוק מוגשות בתגובה לאירועים אקטואליים. פרק הזמן מסייע "לצנן" את הרוחות, למנוע העלאת הצעות חוק פופוליסטיות להצבעה, ולתת לח"כ היוזם לבחור שלא מתוך לחץ ציבורי אילו הצעות חוק לקדם.

מקום נוסף בו ניתקל בנייר *כחול* היא בהצעת חוק שמועלית לקריאה ראשונה, אחרי העבודה בוועדה שנעשתה לגביה, בעקבות הקריאה הטרומית.

בהגשה לקריאה שניה ושלישית נהוג לכנות הצ"ח בתואר "פונץ' בננה" על שם צבעי הדפים במסמך: הצעת החוק עצמה מודפסת על נייר *לבן*.
היא מלווה בנייר *ורוד* הכולל את ההיסטוריה של הצעת החוק, ובנייר *צהוב* הכולל הסתייגויות או בקשות רשות דיבור.

מה זה הסתייגות? בקשה של ח"כ, בוועדה שדנה בחוק, לשנות או להוסיף משהו לנוסח הצעת החוק. הוועדה מצביעה על ההסתייגויות הללו, ומה שעובר נכנס לנוסח הסופי של החוק. אם הסתייגות לא עוברת, חבר הכנסת שהגיש אותה רשאי להעלותה במליאה ולנסות לשכנע את כלל המליאה להכניס את ההסתייגות בחוק.

צבע נוסף של נייר המצורף לעיתים להצעת החוק הוא *סגול*, בו מצורפים סיכומים של הוועדה אם היו, דיונים מהירים, הצעות לסדר היום וכיו"ב.

חוץ מזה, אנחנו יכולים לראות בכנסת צבעים שונים של תגיות- תגית *כחולה* למבקרים, תגית *כתומה* ללוביסטים רשומים, ותגית *אדומה* לעיתונאים.

פגרה

פגרות אלו תקופות בהן הכנסת אינה פעילה, לא במליאה, ולא בוועדות השונות למעט דיוני חירום/מיוחדים למינהם.

ישנן שתי פגרות. פגרת האביב ופגרת הקיץ.

לאחר הפגרה יחל כנס (מושב) הקיץ ואז הכנסת תצא לפגרת קיץ וחגים עד סוף חודש אוקטובר.

אז כן הפגרות בכנסת ישראל ארוכות מדי במיוחד ביחס לימי החופשה של האנשים הרגילים בישראל ולדעתנו יש לצמצם את ימי הפגרה באופן משמעותי, אבל חשוב לנו גם שתדעו שחלק לא קטן מחברי הכנסת עובדים קשה גם בפגרות.

וועדת שרים לענייני חקיקה

וועדת השרים לענייני חקיקה, שבראשה עומד/ת שר/ת המשפטים, מתכנסת בכל שבוע כדי לקבוע את עמדת הממשלה ביחס להצעות חוק שהגישו חברי הכנסת.

הוועדה יכולה להחליט אם לתמוך בהצעת החוק, להתנגד לה, או לתמוך בה בתנאי שייערכו בה שינויים.

התנגדות להצעת חוק בוועדה, "קוברת" למעשה את הצעת החוק, כיוון שחברי הכנסת בקואליציה יצביעו נגדה במליאת הכנסת.

כך, וועדת השרים לחקיקה בעצם מחלישה מאד את כוחה של הכנסת ושל המליאה, ונותנת לממשלה כוח עודף על הכנסת בהליך החקיקה.

כיום מכהנים בוועדה 12 חברים, מתוכם 6 מ״הליכוד״, 2 מ״הבית היהודי״, 2 מ״כולנו״, 1 מש״ס ו-1 מ״יהדות התורה״.

לגבי שקיפות, למרות חשיבות הדיונים בוועדה – הדיונים בה סגורים וחוות הדעת שמוגשות לה חסויות.

חמור מכך – הפרוטוקולים שמתעדים אותם הנם חלקיים ביותר וכוללים **רק** את זהות המשתתפים וספירת הקולות הסופית.

אילו שרים הצביעו בעד/נגד? מה היו הסיבות להפלתה של הצעת החוק? אין לדעת. ח"כים יכולים לעבוד על הצעות חוק חודשים ולאבד אותן בחצי דקת הצבעה בוועדה בלי לדעת למה ובלי אפשרות לדרוש הנמקות ו/או הסברים.

חשוב לציין שחברי הכנסת מתלוננים תדירות על פעילות הועדה ואפילו מניחים או מצטרפים להצעות חוק לתיקון המצב ולחיוב פרסום פרוטוקול – ושוכחים מכך לחלוטין כשהם נכנסים לממשלה. כך היה עם ח"כ יריב לוין (כיום מ"מ יו"ר הוועדה), ח"כ דוד אזולאי החבר בה, ואף ח"כ מירי רגב וח"כ אורי מקלב.

כל ניסיונות החקיקה (כולל של שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני ב-2013) להפוך את הדיונים בוועדה לשקופים יותר סוכלו, בין היתר בטענה שכך השרים יכולים להצביע לפי נטיית לבם, ללא חשש מתגובת יוזם ההצעה.

לדף הוועדה

וועדת האתיקה של הכנסת

לוועדה מספר תפקידים עיקריים:
1. אחראית על כתיבת כללי האתיקה לח”כים ועל ייעוץ שוטף לחכ”ים בנושא אתיקה.
2. אמונה על שיפוט חברי הכנסת בשל עבירות אתיות (כגון עיסוק נוסף שלא כדין, אי הגשת הצהרת הון והיעדרות ממושכת מישיבות הכנסת).
3. הוועדה מוסמכת לדון בעבירות על כללי האתיקה שהיא עצמה קבעה, כמו האיסור על ניגוד עניינים ועל ניצול ידיעות למטרות אישיות.
4. הוועדה מאשרת נסיעות של חברי הכנסת לחו״ל שאינן במימון הכנסת או במימון עצמי, כגון נסיעות לצורך מתן הרצאות והשתתפות בכנסים. כל הנסיעות הללו מתפרסמות באתר האינטרנט של הוועדה.

* מי רשאי/ת להגיש קובלנה נגד ח"כ לועדת האתיקה?
כל אדם.

* איך זה מתנהל?
הוועדה אינה כפופה לדיני הראיות של בתי המשפט הרגילים, והיא חייבת לתת לחבר הכנסת הזדמנות להציג את עמדתו בפניה לפני קבלת ההחלטה. הישיבות חסויות והפרוטוקולים אינם מתפרסמים. ההחלטות מתפרסמות באתר האינטרנט של הוועדה.

* סמכויות ענישה:
הוועדה מוסמכת להטיל על הח"כים עונשים שונים כמו אזהרה, הרחקה מישבות הכנסת ואף שלילת שכר. עם זאת, הוועדה לא רשאית לאסור על חבר הכנסת להצביע.

* מיהם חברי ועדת האתיקה?
את חברי וועדת האתיקה ממנה יו”ר הכנסת. בוועדה ארבעה חברים, שניים מהקואליציה ושניים מהאופוזציה, כאשר לרוב יו״ר הוועדה הוא מהקואליציה.

בכנסת הנוכחית, יו״ר הוועדה הוא חה״כ יצחק וקנין (ש״ס), וחברים בה חה״כ איל בן-ראובן (״המחנה הציוני״), חה״כ יוסף ג׳בארין (״הרשימה המשותפת״) וחה״כ רחל עזריה (״כולנו״).

החסינות של חברי הכנסת

החסינות נועדה לאפשר לחבר הכנסת למלא את תפקידו כנציג ציבור מבלי שיריבים פוליטיים וגורמים ברשות המבצעת יפגעו בעבודתו, ובכך בעצם מעניקה להם חירות רחבה יותר לפעול.

המקור ההיסטורי לחסינות הוא בחיכוכים של חברי הפרלמנט הבריטי עם מלך אנגליה בימי התעצבות הדמוקרטיה שם, אז התפתחה כנוהג כדי לאפשר להם לבקר אותו בפומבי מבלי שיואשמו בבגידה. מאז ועד היום החסינות הפכה להיות אבן יסוד בדמוקרטיה מתפקדת.

לחברי הכנסת בישראל יש שני סוגי חסינויות:
ֿ
חסינות דיונית – פוטרת את חבר הכנסת מאחריות פלילית. תקפה כל זמן שחבר הכנסת מכהן בתפקידו וכוללת גם דברים שהוא עשה לפני כהונתו. כך לדוגמא ב-2003 היועמ"ש דאז, אליקים רובינשטיין, קבע שהחסינות של שרון כראה"מ חלה על כל ביתו – ולכן אסור למשטרה לחפש שם ראיות שקשורות לחקירה של גלעד שרון. דוגמא מפורסמת נוספת הייתה של ח"כלית ענבל גבריאלי שניצלה את חסינותה כדי למנוע מהמשטרה לעשות חיפוש בבית של אביה שהואשם בהלבנת הון, העלמת מיסים וניהול הימורים בלתי חוקיים.

חסינות מהותית – פוטרת את חבר הכנסת מאחריות פלילית או אזרחית בגין פעולות שביצע במסגרת מילוי תפקידו כחבר כנסת (למשל: הבעת דעה, השתתפות בהפגנות). חסינות זו היא מוחלטת ולא ניתן להסיר אותה, והיא לכל החיים (גם לאחר סיום הכהונה כחבר כנסת). כך לדו' חכ"ל יוסף פריצקי אמר על אותה גבריאלי בראיון טלויזיוני שהיא יעד מודיעיני של המשטרה כשנכנסה לכנסת – וביהמ"ש קבע שהחסינות שלו חלה גם על דברים שאמר באולפן טלויזיוני, למרות שמדובר בלשון הרע מובהקת.

בעבר, לכל חבר כנסת הוענקה חסינות דיונית באופן אוטומטי, וכדי להסיר אותה נדרש אישור של וועדת הכנסת ולאחר מכן של המליאה.
ב-2005 אישרה הכנסת תיקון לחוק, לפיו ברירת המחדל היא שלחברי הכנסת אין חסינות דיונית, ואם מוגש כתב אישום נגד חבר כנסת, הוא רשאי לבקש כי תוענק לו חסינות דיונית (תחילה תינתן החלטה בוועדת הכנסת ואחר כך במליאה). הסיבה לתיקון הייתה "פרשת המוח" של חכ"ל יחיאל חזן , בה הועדה החליטה בהתחלה למנוע את הסרת החסינות, ורק אחרי עתירות לבג"צ שינתה את החלטתה.

יו”ר הכנסת

תפקיד ממלכתי, השלישי בסדרי הקדימה הממלכתיים, אחרי ראש הממשלה ונשיא המדינה, וממלא מקומו של נשיא המדינה.

תפקידיו העיקריים של יו״ר הכנסת הם ניהול ענייני הכנסת וייצוגה כלפי חוץ.

כלפי פנים – יו״ר הכנסת, או אחד מסגניו, מנהל את ישיבות הכנסת וקובע את התוצאות של כל הצבעה הנערכת בהן. בנוסף הוא אחראי על קיום תקנון הכנסת.

כלפי חוץ – יו״ר הכנסת מקבל משלחות וראשי מדינות בכנסת, נוסע לכנסים ברחבי העולם ומשמש כנציג הכנסת והמדינה הבכיר ביותר במשלחת.
.
יו״ר הכנסת נבחר ע״י מליאת הכנסת בהצבעה גלויה ובדרך כלל הוא משתייך לסיעה הגדולה בכנסת (דוגמת ח"כ אדלשטיין, היו”ר הנוכחי, הנמנה על סיעת ״הליכוד״).

עד כה כיהנה רק אישה אחת בתפקיד – דליה איציק מסיעת ״קדימה״ בשנים 2006-2008.

ליו״ר הכנסת יש מספר סגנים שגם הם נבחרים ע״י מליאת הכנסת. ביחד הם מהווים את נשיאות הכנסת, שמאשרת את הגשתן של הצעות חוק פרטיות וקובעת את דחיפותן של ההצעות לסדר היום.

בכנסת הנוכחית יש ליו״ר הכנסת 9 סגנים: שניים מסיעת ה״ליכוד״ (נורית קורן ואורן חזן), שניים מסיעת ״המחנה הציוני״ (יואל חסון וחיליק בר) ואחד מכל אחת מהסיעות האחרות – ש״ס (יצחק וקנין), הבית היהודי (בצלאל סמוטריץ׳), כולנו (טלי פלוסקוב), יש עתיד (מאיר כהן) והרשימה המשותפת (אחמד טיבי).

פיליבסטר

פיליבסטר (Filibuster) הוא תרגיל פוליטי שתכליתו לעכב הכרעה כלשהי בבית המחוקקים באמצעות שיטות שונות למשיכת זמן. מקור המילה הוא ממילה הולנדית שמשמעותה שוד פיראטי, השתלטות עוינת על ספינה.

הפיליבסטר הראשון נערך ב-1790 בסנאט האמריקאי, ועם הזמן התפתח השימוש בו. השיא אירע במהלך הדיונים על חוק זכויות האזרח בשנת 1964, אז נערך פיליבסטר בן 74 ימים ע”י סנאטורים מהדרום שהתנגדו לחוק, שכחלק ממנו סנאטור מדרום קרולינה בשם סטורם תורמונד נשא נאום שנמשך 24 שעות רצופות! מאז נחקקו חוקים רבים שנועדו להגביל את התופעה.

השימוש הראשון בפיליבסטר בישראל נעשה ב-1957. הפיליבסטר הנפוץ ביותר הוא פיליבסטר ההסתייגויות. כאשר חבר כנסת מגיש הסתייגות על הצעת חוק בישיבת וועדה, הוא מקבל 5 דק' לנאום עבור כל הסתייגות שהוא מעלה בזמן שהצעת החוק מובאת לקריאה שנייה, מה שמאפשר נאומים ארוכים שלעיתים כלל לא קשורים לחוק המוצע.

השיאנים שלנו:
** ב-2003 הוגשו 8000 (!) הסתייגויות בדיון על התוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו כשר האוצר.
** בשנת 1993 בדיוני התקציב נאם חה״כ לשעבר מיכאל איתן את הנאום הארוך ביותר בתולדות הכנסת, שנמשך 10 שעות (יש לנו עוד לאן לשאוף בהשוואה לארה”ב…).

הכנסת הגדירה תקנות שונות שנועדו להגביל את האפשרות לבצע פיליבסטר:
** הגבלת הזמן שמוקצה לכל נואם בדיונים
** וועדת הכנסת מוסמכת להקצות את הזמני הנאומים של הסיעות בדיונים.
** תיקון בתקנון הכנסת שקובע שזמן הדיבור על הסתייגויות דומות יהיה 5 דק׳ לכולן ביחד.

לאור העובדה שמדובר בכלי פרלמנטרי בעל חשיבות דמוקרטית מהרמה הראשונה, חשוב להבהיר שהפעלת הסעיף של קביעת זמני הדיון על ידי וועדת הכנסת, שלאחרונה נעשה בו שימוש תכוף יותר ויותר, הינו כלי חריג מאד ולא סמכות שגרתית ומובנת מאליה של הוועדה.

סיעת יחיד

סיעת יחיד היא סיעה המורכבת מחבר כנסת אחד בלבד, ויכולה להיווצר באחת משתי דרכים.

ראשית, רשימה שזוכה רק במנדט אחד בבחירות לכנסת – בשנותיה הראשונות של המדינה אחוז החסימה היה נמוך יחסית ולכן זה היה אפשרי. כך, למשל, בבחירות לכנסת הראשונה זכו 3 סיעות למנדט יחיד: ויצו, מפלגת הלוחמים והתאחדות התימנים בישראל.
במהלך השנים אחוז החסימה עלה, מה שהקשה על יצירת סיעת יחיד באופן זה. החריג היחיד אירע בבחירות לכנסת ה-9, אז ברשימת ״פיתוח ושלום״ היה מועמד אחד בלבד – שמואל פלאטו שרון. הרשימה קיבלה שני מנדטים, אך כיוון שהיה לה מועמד בודד רק הוא נכנס לכנסת. באופן תיאורטי, האפשרות הזו קיימת גם היום (החוק לא קובע מספר מועמדים מינימלי ברשימה לכנסת) אך מאז לא נעשה בה שימוש.

הדרך השנייה בה יכולה להיווצר סיעת יחיד היא התפלגות מסיעה קיימת – פרישה של חבר אחד ממנה או פרישה של כל החברים למעט אחד. כבר בכנסת הראשונה נוצרה סיעת יחיד בדרך זו, כאשר ח"כ אליעזר פרמינגר פרש מרשימת מק"י והקים את סיעת היחיד "הקומוניסטים העבריים".
מאז כמעט 50 ח"כים פעלו כסיעת יחיד, כולל דוד בן-גוריון, שכיהן כסיעת יחיד לאחר שחבריו למפלגת רפ״י (רשימת פועלי ישראל) התמזגו חזרה עם מפלגת העבודה; ומשה דיין, שפרש מ״המערך״ והקים סיעת יחיד לטובת תפקיד שר החוץ בממשלת המהפך של הליכוד.

אם חבר הכנסת הפורש לא מודיע על הקמת סיעה חדשה או שסיעתו לא מאושרת ע״י וועדת הכנסת, הוא מוגדר ״חבר כנסת יחיד״ ואינו זכאי לזכויות השמורות לסיעה:
אסור לו לקחת חלק בממשלה הנוכחית, להתמודד בבחירות הבאות כחלק מרשימה שנבחרה לכנסת הנוכחית, לקבל מימון מפלגות של סיעה קיימת וכן להצטרף לסיעה אחרת.

שעת שאלות

שעת השאלות היא מוסד פרלמנטרי חדש שקיים בפרלמנטים שונים ברחבי העולם, כמו למשל בבריטניה.

**כיצד נולדה שעת השאלות?**

בחודש פברואר אישרה וועדת הכנסת שינוי משמעותי בדיוני הכנסת: האופוזיציה תוכל להעלות *רק 10 הצעות אי-אמון מדי שנה* (לעומת הצעה שבועית עד היום).

כדי לפצות את האופוזיציה על הפגיעה בה, סוכם על הוספת ״שעת שאלות״, שאמורה לאפשר לאופוזיציה להעלות נושאים במליאה באופן ישיר מול שרי הממשלה, ובהם ראש הממשלה.

**כיצד עובדת שעת השאלות?**

סיעות האופוזיציה יכולות לזמן שר ספציפי שיעמוד במליאה ויענה לשאלות חברי הכנסת למשך שעה לפחות, בלי הכנה מראש, בתנאי שהשאלות עוסקות בתחומי עיסוקו.

בכל מושב ייקבעו 10 מועדים בהם תתקיים ״שעת שאלות״ (מושב, אנחנו מזכירים, מורכב משני כנסים – כנס חורף וכנס קיץ), וכל שר יופיע רק פעם אחת במושב.

סיעות האופוזיציה יודיעו שבועיים מראש מי השר שיוזמן.

**מה באשר לראש הממשלה, שמחזיק 5 תיקים?

אם השר ממונה על יותר ממשרד אחד, שעת השאלות תוארך ב-10 דקות לכל משרד נוסף.

לכל ח"כ מותר לשאול שאלה אחת בלבד, ולחברי האופוזציה יש יתרון במספר השואלים והשאלות – לפחות 3/4 מחברי הכנסת השואלים חייבים להיות מהאופוזיציה.

כל שאלה מוגבלת ל-2 דקות והתשובה לה מוגבלת ל-3 דקות. במידה והשר זקוק לבירורים נוספים לפני מתן התשובה, הוא מחויב לספק תשובה במליאה בתוך 10 ימים.

לצערנו הכלי הזה נולד כהוראת שעה לכנסת הזו בלבד, מה שאומר שבכנסת הבאה הוא כבר לא יהיה קיים.
אנחנו מקווים שהכנסת תחליט להפוך את שעת השאלות למוסד קבע.

שדלן

חוק הכנסת מבדיל בין שדלן (לוביסט) חיצוני לבין שדלן in-house, המכונה ״נציג ארגון״.

לוביסט הוא אדם המייצג מספר ארגונים עימם הוא קשור בחוזה ייצוג. הייצוג לא בהכרח נעשה בתמורה לתשלום, ויכול להיעשות גם ״פרו-בונו״.הדגש העיקרי הוא שהלוביסט **אינו עובד של הארגון אותו הוא מייצג**, וכיוון שהוא מייצג מספר ארגונים יש קושי לדעת מה האינטרס שבשמו הוא פועל. לכן, כאשר הלוביסט פונה לח״כ או ללשכתו – הוא מחויב להציג בפירוש את שם הלקוח אותו הוא מייצג.

לוביסט in-house / נציג ארגון – זהו כינוי למי שמחזיק בעמדת **אחראי רגולציה/קשרי ממשל בחברה מסוימת**. מדובר בעובד של החברה עצמה, ולכן ברור למי הוא נותן דין וחשבון.

על לוביסט/ית חלות מגבלות בחוק: רישיון עבודה ודיווח על כל לקוחותיו, מגבלת תנועה בתוך הכנסת, ענידת תג זיהוי (שרוך כתום) ואיסור לפנות לעובדי הלשכה המשפטית בכנסת ולעובדי מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

״חוק הלוביסטים״ שיזמנו (וכבר נכנס לספר החוקים ואף מיושם) מחייב את הלוביסטים להירשם בכניסה לדיון באחת מוועדות הכנסת ולהודיע מי הלקוח שאותו הם מייצגים.

הסיבה המרכזית לכל המגבלות הללו היא הקושי להבחין בשם איזה אינטרס הוא פועל בכל רגע נתון, מה שמזמין הטעייה וניגוד עניינים. זו הסיבה שעל נציג ארגון לא חלות המגבלות הללו.

משאל עם

ב-1999 התקבל בכנסת ״חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל)״ שזכה לכינוי ״חוק שריון רמת הגולן״. החוק קבע שהחלטת ממשלה לוותר על שטחים בריבונות המדינה תדרוש תמיכה של רוב חברי הכנסת (61 ומעלה) *ובנוסף* אישור על ידי רוב המצביעים במשאל עם. עם זאת, נקבע שהסעיף הנוגע לקיום משאל עם יחול *רק* כאשר יהיה *חוק יסוד* המסדיר את משאל העם בישראל.

לקח לכנסת יותר מ-10 שנים לחוקק את החוק המיוחל, ועוד בצורה של חוק רגיל ולא חוק יסוד. ״חוק משאל עם״ מ-2010 מפרט את האופן שבו יש לערוך משאל עם: פרסום ההסכם לעיון הציבור, ניסוח השאלה, חוקי התעמולה ועוד.

כשלושה שבועות לאחר אישור התיקון בכנסת הוגשה עתירה לבג״ץ נגד החלטת הכנסת בטענה כי החוק משנה את סדרי המשטר הקיימים, ולכן ראוי שייעשה בחוק יסוד. עם הקמת הממשלה הקודמת ובמסגרת ההסכם הקואליציוני בין סיעת ״הליכוד״ לסיעת ״הבית היהודי״ הוחלט לעגן את קיום משאל העם בחוק יסוד.

במרץ 2014 התקבל ״חוק יסוד: משאל עם״, המחייב קיום משאל על כל החלטה מדינית שכוללת נסיגה משטחים בריבונות ישראלית (בין אם כחלק מהסכם שלום או במסגרת החלטה חד-צדדית).

החוק חל על כל שטחי מדינת ישראל שבגבולות הקן הירוק, וכן על מזרח ירושלים ורמת הגולן (ולא על יהודה ושומרון, בהם המשפט הישראלי לא חל). החוק אושר ברוב של 68 תומכים וללא מתנגדים, עקב ההחלטה של סיעות האופוזיציה להחרים את ההצבעה.

לפי ההצעה, אם ההחלטה תאושר ברוב של 80 ח״כים לפחות – לא יהיה צורך במשאל עם. לעומת זאת, אם התמיכה תהיה של רוב הח״כים (61), אך פחות מ-80 – ההחלטה תועבר למשאל עם, בו יוכל להשתתף כל מי שרשאי להצביע לכנסת.

כלים לניהול תקציב המדינה

כאשר ח״כ מגיש/ה הצעת חוק, הוועדה שבה תידון ההצעה צריכה לקבוע את העלות התקציבית שלה בהתבסס על חוות דעת של משרד האוצר.
חבר הכנסת רשאי להציג הערכה תקציבית אלטרנטיבית משלו, שתינתן ע״י ה-ממ״מ – מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

למה זה חשוב? אם הצעת החוק היא *תקציבית* – כלומר, הוגשה לא על-ידי הממשלה ועלות הביצוע שלה היא כ-6 מיליון ש״ח ומעלה – אז היא צריכה לעבור ברוב של 50 ח״כים בכל אחת מהקריאות (ולא רוב רגיל כמו שדרוש בדרך כלל), מה שמשפיע בצורה דרמטית על הסיכוי שלה לעבור.

מצד אחד, ההסדר הזה אמור לגרום לחברי הכנסת לא ״לבזבז״ כספים לשווא. מצד שני, יש חשש שקביעת העלות של הצעת החוק תושפע משיקולים פוליטיים. כמו כן, המקטרגים טוענים שבחישוב העלות של הצעת החוק, לא נלקחת בחשבון התועלת הכלכלית שתצמח ממנה (רלוונטי לנושאים כמו השקעה בחינוך או רפואה מניעתית).

עוד כלי חשוב, בו החלו להשתמש ב-2015, הוא *הנומרטור* .

הנומרטור הוא כלי לחיזוי הוצאות הממשלה לשלוש השנים הבאות, ומטרתו לוודא שהחלטות שמתקבלות עכשיו לא יביאו לחריגה מתוכננת מהתקציב בעוד שלוש שנים. זה חשוב בתקציבים דו שנתיים או רב שנתיים.
הנומרטור אוסף את תחזית התחייבויות הממשלה (חקיקה, החלטות ממשלה ועוד) ומוסיף להן משתנים נוספים עם משמעות תקציבית (כמו תחזית הגדילה של האוכלוסייה והעלאת גיל הפנסיה), ומציב את הנתונים הללו מול הגבלות הגירעון של הממשלה.

כל החלטה תקציבית (או הפחתת מיסים) חייבת להיבדק בנומרטור, ואם היא מביאה לחריגה מהתכנון – יש להצביע על מקור תקציבי להצעה.
זו בעצם הפעם הראשונה שבה הוגבלה כמות הכסף שהממשלה יכולה להוציא בשנים הבאות, ומעכשיו הממשלה לא יכולה להחליט על תוכנית כלשהי בלי שיימצא לה מקור מימון.

הביקורת היא שהנומרטור נותן לממשלה תירוץ נוח יחסית – במקום להתנגד להצעה אפשר להסביר שלא ניתן לבצע אותה בגלל הנומרטור. כמו כן גם החלטות שלא אושרו על-ידי הנומרטור כפופות ל״סחטנות פוליטית״, במיוחד במקרים של קואליציה צרה.

ערוץ הכנסת

ערוץ הכנסת (ערוץ 99) הוא ערוץ טלוויזיה ממלכתי ציבורי המופעל בידי זכיין (ראו בהמשך), שמעביר בשידור ישיר את כל דיוני מליאת הכנסת ומשדר דיונים מוועדות הכנסת ומישיבות הסיעה. בנוסף, הערוץ מפיק באופן עצמאי תכניות אקטואליה המצולמות באולפנים שבתוך בניין הכנסת. מטרתו המרכזית של הערוץ היא להגביר את השקיפות והנגישות של עבודת הכנסת לציבור.
ערוצים פרלמנטריים המקבלים מימון ציבורי קיימים גם במדינות נוספות בעולם: כבר ב-1979 החלו שידורים כאלו בארה״ב, ובהמשך גם בבריטניה וצרפת.
עוד בשנת 1995 החלו שידורי טלוויזיה ממליאת הכנסת באמצעות ערוץ 33 של רשות השידור, אך רק בשנת 2004 הוקם ערוץ הכנסת כפי שאנו מכירים אותו כיום והחל לשדר באופן ניסיוני. את הרעיון להקמתו העלה יו״ר הכנסת לשעבר אברהם בורג בשנת 2001 כדי לחזק את אמון הציבור בכנסת (למרות שהצעקות והמופעים שרואים פעמים רבות במליאה לא תמיד תורמים לכך…).

הערוץ יצר לעצמו מוניטין של ערוץ אובייקטיבי ומקצועי, גם אם שיעורי הרייטינג שלו נמוכים יחסית ולמרות שהוא ממומן ציבורית.

במכרז שנערך בשנת 2006 זכתה חברת החדשות של ערוץ 2 ברישיון להפעלת הערוץ למשך 10 שנים.
למה כל זה רלוונטי לנו? משום שהמכרז אמור להסתיים בנובמבר הקרוב. לקראת פרסום המכרז החדש, דנה וועדת הכנסת בתקופה האחרונה בהצעת חוק שאמורה להסדיר את שידורי הערוץ.

הצעת החוק זכתה בביקורת קשה מצד האופוזיציה בגלל סעיף ביזוי הכנסת שהיא כוללת בתוכה (ויכוחים קשים על מה נכלל בהגדרת ביזוי, והאם לא מדובר בסירוס מוחלט של הערוץ וביכולת להעביר תכנים ביקורתיים על המתרחש במשכן), בשל ההנחיה להציג בשידורי המליאה רק את הדובר שקיבל את רשות הדיבור (ולא את ההתרחשות במליאה), וכן בגלל פתיחת המכרז להפעלת הערוץ לגורמים נוספים שאינם בעלי רישיון (נטען כי הוכנס במיוחד כדי שוואלה בבעלות אלוביץ', מקורבו של נתניהו, יוכלו לגשת למכרז).

הצעת החוק אושרה לפני מספר ימים לקריאה ראשונה, כך שהיד עוד נטויה וצפויות עוד התרחשויות מעניינות סביבה בדיונים בוועדות ועד אחרי הקריאה השניה והשלישית. שווה לעקוב.

חוק ההסדרים

חוק ההסדרים הוא חוק שהומצא בשנת 1985, באמצעות תקנות לשעת חירום, כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי החמור שהמשק הישראלי היה נתון בו באותה תקופה (האינפלציה, זוכרים/ות?). זהו חוק ממשלה המתחדש מתקציב לתקציב, חוק "עוקף חקיקה" המאפשר לקצץ בעלויות של חקיקה קיימת מבלי לשנות אותה – על ידי תיקון חוקים, דחיית תחילתם ואף ביטולם, ולהשקיע בנושאים או רפורמות חוץ תקציביות שהממשלה מעוניינת לקדם מבלי להעבירן הליך חקיקה פרטנית מוסדר.

הדיונים בחוק ההסדרים נערכים במקביל לדיונים בחוק התקציב.

הצעת חוק ההסדרים מגובשת על ידי משרד האוצר, ולעיתים נוצרים מצבים אבסורדיים בהם אנשי האוצר כלל לא מתייעצים עם המשרד הממשלתי אליו נוגע סעיף מסוים בהצעה. בדרך כלל הצעת החוק מונחת במהלך חודש אוקטובר ועל הכנסת לאשרה עד ה-31/12.

בעבר החוק בשלמותו נדון בוועדת הכספים, אך משנת 1998 וועדת הכנסת מחלקת פרקים מהחוק בין וועדות הכנסת הרלוונטיות. עם זאת, במידה והממשלה סבורה כי יו"ר וועדה מסוימת עלול לסכל סעיפים מסוימים שהועברו אליו, היא תשתמש ברוב הקואליציוני שיש לה בוועדת הכנסת כדי להעביר את הדיונים לוועדת הכספים.

נהוג שלאחר שחברי האופוזיציה לא הצליחו לסכל את החוק בדיוני הוועדות, הם מנסים להתיש את הממשלה באמצעות הגשת אינספור הסתייגויות ופיליבסטרים במסגרת הקריאה השנייה.

במהלך השנים נמתחה ביקורת ציבורית רחבה על החוק. אחת הטענות העיקריות נגדו היא שהוא פוגע בדמוקרטיה ובהפרדת הרשויות – תפקידה של הכנסת הוא לחוקק חוקים, ואילו כאן הממשלה היא זו שעוקפת את הליך החקיקה ואף מבטלת חוקים שכבר נחקקו בהליך דמוקרטי.

ביקורת נוספת היא שהליך החקיקה המהיר לא מאפשר דיון יסודי בסעיפי החוק, שחלקם עוסקים ברפורמות גדולות במשק.

הדבר בעייתי במיוחד עקב המורכבות של הצעת חוק ההסדרים. כך, למשל, בשנת 2009-2010 הצעת החוק השתרעה על פני כ-370 עמודים והכילה 268 סעיפים. גם בג"ץ מתח ביקורת על החוק בעתירות שהובאו לפניו, אך הוא סירב לפסול אותו.

מול הביקורת על חוק ההסדרים, טוענים התומכים בו כי מדובר בכלי חשוב המאפשר לממשלה לקדם את מדיניותה הכלכלית ושהליכי החקיקה הרגילים עלולים לעכב רפורמות חשובות במשך זמן רב.

חוקים דומים לחוק ההסדרים קיימים גם במדינות אחרות. בבלגיה קיים זה עשרות שנים חוק זהה כמעט לחוק ההסדרים בישראל. גם בארה"ב קיימת התופעה של חוקי ענק שכלולים בהם נושאים רבים, שלרוב אין קשר ביניהם.