בשביל להבין את זה, תצטרכו לעשות איתנו מסע קטן בזמן, עד לשנות ה-60'. מדינת ישראל הצעירה יודעת שיש לה ביד אוצר טבע נדיר – לא רק ביופיו אלא גם בחשיבותו הכלכלית, אבל זקוקה לעזרה כדי להפיק את המינרלים שבו ולהנות מהתועלות הכלכליות הגלומות בו. העזרה הזו מגיעה בדמות הלוואה מהבנק העולמי, שכדי לקבל אותה המדינה נדרשת להקים חברה ממשלתית ולתת לה זיכיון. לכן, בשנת 1961, הכנסת מחוקקת את חוק זיכיון ים המלח, שקובע שמי שתוכל להפיק אותם היא חברת מפעלי ים המלח, החברה הממשלתית שהוקמה.

הזיכיון הזה נותן לחברה פחות או יותר כל זכות שאתם יכולים לחשוב עליה. היא חולשת על חבל ארץ שלם, גדול יותר משטחה של ירושלים; היא יכולה להפיק את המינרלים כרצונה, למכור אותם בשוק הבינלאומי ולעשות בוחטות של כסף; כל מקורות המים בחבל הארץ הזה – ים המלח עצמו, מי תהום, ערוצי נחל, מאגרי שטפונות – הכול שלה; היא יכולה להסתובב עם דחפורים ומשאיות, לכרות ולחצוב, לקחת חומרי ואדי לצרכיה התעשייתיים; והיא אפילו יכולה, שימו לב, להרוס – כך נכתב בזיכיון. אבל, כשחוק הזיכיון נחקק היה מדובר בחברה ממשלתית, זרוע של המדינה״

בשנות ה-90 המגמה היתה להפריט חברות ממשלתיות, והממשלה שואלת את עצמה עם מה להתחיל, ואז עונה, בניגוד גמור להיגיון: עם החברה הכי רווחית שלי… הבעיה היא שהמדינה עוד חסרת נסיון בהפרטות, אז היא עושה כמעט כל טעות אפשרית – היא מפריטה את הזיכיון as-is. לא משנה בחוק מילה, למרות שהוא נכתב עבור חברה ממשלתית, ולא עבור חברה פרטית, שהמטרה היחידה שלה היא השאת רווחים. כך, במו ידיה, המדינה מכתירה את השליטים החדשים של חבל הארץ הנדיר הזה: משפחת עופר. מדינה בתוך מדינה.

כי"ל, תחת שליטתו של עידן עופר, עושה פחות או יותר מה שהיא רוצה בים המלח. סוחטת אותו עד דק. היא אחראית לירידה של בערך 25% ממפלס המים, קודחת וחופרת, משתמשת וזורקת, דורסת, מלהטטת, פוצעת את הסביבה ומתנערת מכל אחריות, משלשלת לכיס רווחי עתק ומסרבת להעביר למדינה גם את המעט שמגיע לה. חלק המדינה ברווחים המופקים מים המלח עומד על כ-35%, וזה כולל את התמלוגים ואת כל המסים שכי"ל משלמת. נשמע הרבה? הטווח המקובל בעולם של חלק המדינה ממשאבי טבע עומד על 50-80%, ובים המלח הפקת המינרלים היא הכי זולה בעולם.

אבל יש אור בקצה המנהרה. בשנת 2030, ממש מעבר לפינה, נגמר הזיכיון של כי"ל בים המלח. אז מה קורה עכשיו? עכשיו מתחילים לעבוד על ההסדר הבא, ואנחנו שם. אנחנו שם לדאוג שבהסדר הבא לא תינתן אפשרות לגורמים פרטיים ועסקיים להרוס כל חלקה טובה, לא תינתן להם האפשרות לנצל משאבים בלי לדאוג לשיקום הטבע, לא תינתן להם האפשרות להרוויח סכומים אסטרונומיים בלי שהציבור יזכה לחלק משמעותי ביותר מהם, ובטח שלא תינתן להם האפשרות לעשות ככל העולה על רוחם – ובחינם!

בחודש ספטמבר 2024 התפרסמו להערות ציבור טיוטת מסקנות של שני צוותים בין משרדיים – האחד תכנוני-סביבתי, בראשות משרד הגנ"ס, והשני כלכלי בראשות משרד האוצר. בחודש אוקטובר הגשנו את ההתייחסות שלנו (ניתן למצוא אותה למטה). מעט לאחר מכן, גם נפגשנו עם הצוותים והצגנו להם בפירוט את עמדתנו. עיקר ההערות שלנו היו:
1. משך הזיכיון – מתן הזיכיון לתקופה של לא יותר מ-15 שנה, לעומת לפחות 25 שנה שהציע הצוות. ככל שתקופת המכרז תהיה ארוכה יותר, כך האפשרות להגיב לשינויים בשטח נמוכה יותר.
2. חלק המדינה – בהינתן ש"מס ששינסקי" נכשל במטרתו להביא את חלק המדינה ברווחים ל-50% (חלק המדינה עומד היום על 30% בלבד), אנחנו קוראים למדינה לוותר על מס ששינסקי, ולעבור למודל שמבוסס על תמלוגים גבוהים יותר. כך, חלק המדינה יגיע לבין 50% מהרווח, ועד 80% כאשר החברה תהנה מרווחים גבוהים באופן חריג – טווח שמקובל במדינות רבות בעולם.
3. דמי הזיכיון – בנינו מודל כלכלי מורכב, וחישבנו מה צריכים להיות דמי הזיכיון המינימליים שעל המדינה לדרוש במסגרת המכרז. מהנתונים שיש בידנו, שמבוססים על דוחות פומביים ועל טיוטת הצוותים, עולה שדמי הזיכיון המינימליים צריכים להיות 4.7 מיליארד דולר, לזיכיון לתקופה של 15 שנה. כל סכום נמוך מכך יהיה הענקת מתנה לטייקון על חשבון אזרחי המדינה.
4. לדאוג למנגנונים יעילים שבאמצעותם כי"ל, הזכיינית הנוכחית, תשלם על המפגעים שהיא גרמה בשטח, וכן לצמצם את הפגיעה הסביבתית בעתיד – על ידי איסורים מפורשים לבצע דברים שהיום מותרים לזכיין, וגם על ידי יצירת תמריצים לזכיין העתידי לשמור על הסביבה, ולשלם על כל פגיעה בה.

תגובתנו לטיוטת הזיכיון על ים המלח

להעמקה נוספת בחומרי הרקע תוכלו לקרוא את מסקנות הוועדות הממשלתיות:
דו״ח נווה (ינואר 2019)
דו״ח ששינסקי 2 (אוקטובר 2014)

פעילות לובי 99 בנושא ים המלח הינה מגוונת ורחבה, ולפניכם מספר מסמכים לעיון:
עמדת לובי 99 לדו״ח הביניים של וועדת נווה (2018)
בקשת חופש מידע (פברואר 2020)
מכתב לראש רשות המיסים בנושא ים המלח (אפריל 2020)
בג״ץ לובי 99 נגד כי״ל (מפעלי ים המלח) ורשות המים (אוגוסט 2022)
מכתב לחשב הכללי – זכות הקדימה (נובמבר 2022)
מכתב לחשב הכללי – חלק המדינה ברווחים (מרץ 2023)
מכתב בנושא פסולת חברת כי״ל (אוגוסט 2023)
התייחסות לובי 99 לקראת דיון בנושא תום הזיכיון (מרץ 2024)

ומסמכים נוספים:
המלצות ״קואליציית״ הארגונים הפעילים בנושא תום הזיכיון (יוני 2023)
מסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת על פעילות כי״ל (מרץ 2024)

לצפייה בכל הפוסטים שהוצאנו בצורה מרוכזת, לחצו כאן.

אם תרצו לדעת עוד, או יש לכם שאלות, כתבו לנו במייל [email protected].

ניהול המאבק גולם בתוכו עלויות גבוהות, וביניהן: עבודת מחקר, ייעוץ עם מומחים, קיום מפגשי העשרה, עבודה משפטית, מימון קמפיין מודעות וגיוס וכו.

כעת, לאחר שהצוות הבינמשרדי קיבל את כל התגובות, הוא יחזור לעבוד, ובתקופה הקרובה הוא יפרסם את המסקנות הסופיות שלו. אבל זה לא יהיה סוף הסיפור, ובטח שלא סוף העבודה שלנו. לאחר פרסום המסקנות ועל בסיסן, הממשלה צפויה לפרסם להערות הציבור את תזכיר חוק הזיכיון החדש, ואז נגיב שוב ונפעל לכך שהחוק יביא לידי ביטוי כמה שיותר מעמדותינו, לטובת הציבור. בהמשך, הצעת החוק תגיע לכנסת, ואנחנו נשב בכל אחת מישיבות הוועדה שתעסוק בחוק, ונפעל גם מול חברי הכנסת כדי לדאוג לכך שהחוק הבא יהיה לטובת ים המלח והציבור כולו, ולא לטובת טייקון כזה או אחר.אחרי חקיקת החוק, האוצר יפרסם את המכרז, וגם בשלב הזה יהיו לנו הערות והתייחסויות, ונדאג להשמיע אותן בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות.לבסוף, אם נצטרך, אנחנו גם עשויים לנקוט בהליכים משפטיים – אל מול משרדי הממשלה, הרגולטורים או כי"ל.
תוך כדי כל אלו, אנחנו ניאבק תקשורתית כדי להעלות את המודעות לכך שעתידו של ים המלח מוכרע כעת, וכדי להפעיל לחץ על קובעי המדיניות לקבוע מדיניות שתיטיב עם ים המלח ועם הציבור – ולא רק עם ציבור הטייקונים.