הגשה: כרמל נמש.
משתתפים: רועי גלילי ומרב דוד.
תמלול: יהלי וניצן ממכינת חנתון.

—-

קריינות: שלום וברוכים השבים לעונה השניה של מלכוד 99 – הפודקאסט של הציבור.  אני כרמל וחייב להודות שהתגעגעתי. הרבה קרה במהלך הפגרה אז בואו נתחיל – בעונה החדשה נעסוק בסביבה, בתחבורה, בגז ובשלל משאבים נוספים; בטייקונים, בבנקים, ובפנסיה שלנו. כדי להספיק את כל זה נעלה את תדירות הפרקים, ומהיום ניפגש בכל שבוע, ונעסוק באירועים החמים, ננהל שיחות עם צוות הלובי, חברי כנסת ומומחים. אבל נתחיל מגרסה מחודשת ומודרנית, לסיפור שכולנו מכירים, דוד וגוליית.

פתיח ומתחילים.

♬ <פתיח > ♬    

♬ <מוזיקה מדברית>♬

קריינות: הכל מתחיל בשניים-עשר לאוגוסט, עשיתי מעשה ונסעתי מירושלים הקרירה עד למושב עידן, שנמצא בערבה.  ושם פגשתי את רועי –

רועי גלילי: שמי רועי גלילי, אני חקלאי וארכיאולוג בן 52, חי במושב עידן כבר 18 שנה.  … הנוף הזה שבו אני גדלתי, כי אני בן שדה בוקר, כלומר אני גדלתי במדרשת שדה בוקר, ומרבית חיי הבוגרים אני גר פה במושב עידן. הנוף הזה בעצם, יותר מהנוף, זה לא רק הנוף, זה כל מרחב החיים הזה, וכל האקוטופ, בית הגידול הזה, הוא בית גידול הכי מבודד בארץ כמו שאמרתי, הכי נידח והכי מיוחד מהבחינה הזאתי אה… מאוד מאוד חם מאוד מאוד קיצוני מבחינת ה… תנאי האקלים. ו… בנוף הזה יש בעצם שתי ריאות ירוקות ענקיות, עין צין ועין עקרבים שהם בעצם נאות המדבר הכי גדולות שהיו בארץ בשעתו. ומסביבן נוף בראשית, נוף מאוד מאוד יפה.

קריינות: רועי גליל קיבל את פני בחיוך. לפני שהספקתי להסתגל לטמפרטורה- מצאתי את עצמי על הטנדר שלו.   "לפני שנדבר" הוא אמר "בואו אני אראה לך מה קורה בשטח". ופה מתחיל הסיפור האמיתי שלנו – שהוא, הסיפור של עין צין, ועין עקרבים ושל הגבים, שנמצאים תחתיהם.

♬ <עצירת מוזיקה>♬

רועי גלילי: כחקלאי אני מגדל בעיקר פלפל ארוך מתוק ותמרים. וכארכיאולוג אני חוקר את תרבויות המדבר באוניברסיטת בן גוריון, כבר הרבה מאוד שנים, בעיקר פולחן ובנייה נגליתית. אבל אני יכול להגיד שהמדבר הוא המולדת שלי, המולדת הרוחנית, כל מה שקשור לתרבויות המדבר מרתק אותי וגם הנוף שלו והטבע שלו וככה בעצם גם הגעתי לסיפור הזה של ההגנה על כל מה שעלול ללכת לאיבוד ממש ממש בקרוב.

♬ <מוזיקה מדברית>♬

קריינות: לפעמים יש נושאים שקשה להתעלם מהם. אחד מהם, ממש בוער, ולא רק בישראל, אלא בכל העולם. בשנה שעברה, חברי הלובי, בחרו את המאבק בלוביסטים של המזהמים, אז נעסוק בהם, ועל הדרך, גם במזהמים. במקרה שרועי דיבר עליו, הטבע שנהרס לו, המדבר שנופיו נעלמים, והמאבק… מול גוליית הענק, בשבילכם – כימקלים לישראל, כן… שוב הם.

♬ <עצירת מוזיקה>♬

רועי גלילי: למעשה האזור הזה, האזור של נחל צין התחתון,  או נחל צין המזרחי, הוא אזור אחד המבודדים בארץ. במשך אלפי שנים הוא היה בעצם סוף המדבר קצה מדבר האזור שהכי קרוב לארץ הנושבת. ולפני בערך 40 שנה הוא חווה טלטלה… שממשיכה לטלטל אותו עד היום על ידי ההקמה של מפעלי צין, שהם שלוחה של מפעלים ששייכים היום לחברת כי"ל. אבל כבר לפני כן ההשפעה של המפעלים על האזור כולו הייתה מאוד מאוד קשה. גם בזיהום אוויר וגם בזיהום המים.      והסיפור שבגינו התכנסנו לכאן זה הסיפור של עין צין ועין עקרבים… ההמלחה וההרעלה שלהם שמתרחשות במשך 40 שנה ובעצם הגיעו בשנים האחרונות לאפילוג שלהם כשהמעיינות שלהם ממש גובעים. אתה היית איתי הבוקר וראינו  את המראה העצוב של גדמי התמרים שגובעים שם בעצם של ההשתלטות של צמחיית המלחות על המעיין הקדום, במונחים של בן אדם זה הרבה מאוד זמן, במונחים גיאולוגיים ואקולוגיים זה הרף עין, זה אזור שבמשך אלפי שנים עמד בבתוליו, בעצם נאות המדבר הכי גדולות בארץ. חורשות דקלים, יער דקלים עצום עם שבילי הליכה..ומכל הדבר הזה לא נשאר כמעט כלום. ב- 40 שנה כמה עשרות דקלים כמה שרידים לצמחיית המעיינות וכל השאר גבע.

♬ <מעבר > ♬

קריינות: לפני שנתקדם לסוגיה האקולוגית, ולסיור השטח שרועי לקח אותי אליו, בואו ניישר קו בנוגע לכי"ל. קודם כל, לאלו מכם שרוצים להתעמק יותר, אחרי הפרק הזה, אני ממליץ לכם  להאזין לפרק 2 ופרק עשרים וחמש. ולעניינו – כי"ל. הכל מתחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אז מתחילה כריית פוספטים וחומרים נוספים שמתגלים באזור נחל צין תחתון ואזור ים המלח מתחילה.

רועי גלילי: וזו הייתה חברה משותפת ערבית, אנגלית ויהודית שהתחילה לכרות. למרחב שעליו אנחנו מדברים עכשיו, האזור של הר צין ונחל צין המזרחי, הגיעו ראשוני הכורים וחוצבי הפוספטים אי שם בשנות ה-40, סוף שנות ה-40 של המאה שעברה. החומרים האלה הם חומרים מאוד חשובים בעיקר לחקלאות, בעיקר הזרחן שמשמש כדשן. ישראל היא יחסית מחזיקה בעתודות פוספט גדולות, קטנות בהרבה מאלה של מרוקו ושל סין אבל עדיין אני חושב שאנחנו השלישיים או הרביעיים בעולם מבחינת  בעתודות הפוספטים הקיימות. המפעלים האלה היו הרבה מאוד שנים סוג של ספק התעסוקה לאזורים הדרומיים של ישראל

קריינות: אי שם בשנות ה70 הוקם המפעל הגדול הראשון, מפעל אורון, בקצה המכתש הגדול, מה שנקרא גם מכתש ירוחם. מאוחר יותר, הוקם למרגלות הר צין, המפעל שהפרק שלנו יתמקד בו מפעל צין.

רועי גלילי: הוא לא פעיל בשנה האחרונה מסיבות שלי הן לא לגמרי ברורות. אני חושב שהיחידים שיודעים באמת למה הוא לא פעיל זה פרנסי כי"ל, אבל זה באמת תכך נגיע לזה. המפעל הוקם בשנת 1976, זה המפעל שגם עסק בהפקה וגם בכרייה. כפי שאמרתי כרייה הייתה גם קודם לכן אבל ברגע שהוא נכנס למרחב הזה הזיכיון ניתן לחברה שהייתה אז בשנת 1971.

קריינות: החברה הזו היא חברה ממשלתית. את האמת שרציתי לקרוא לכם את הגדרת החוק, אבל, יש בה כל מיני צירופי מילים כמו "אספותיה הכלליות" או "מחצית כוח ההצבעה". אז נסביר את זה אחרת- חברה ממשלתית, היא חברה שהמדינה מחזיקה בה, או לפחות בחצי ממנה, היא מתפעלת אותה וגם… מרוויחה ממנה. הדוגמא הקלאסית לחברה ממשלתית היא חברת החשמל.  ובחזרה לכי"ל – איפשהו בשנות ה-90, התחילה ההפרטה של חברות  ממשלתיות. השליטה על 'כימיקלים לישראל', מועברת לידיו של איש העסקים שאול אייזנברג, לימים, ילדיו יעבירו את אחזקותיהם בחברה ל… משפחת עופר, שיורשת את השליטה, על המכרות, המפעלים, והמפגעים הסביבתיים.

רועי גלילי: תרתי משמע ויש פה גם הרבה מאוד הון שנצבר באדמה הזאתי והרבה מאוד הון גם עבר לידיה של כי"ל במהלך השנים האלה, ולכן האחריות שלה לאזור היא מאוד מאוד ברורה. בעצם אי שם בשנות ה-90 אמרנו, המפעל עובר לידי כי"ל, ובמהלך כל התקופה הזאת, גם לפניה ובעיקר אחריה, בעצם כל המרחב הזה שהוא מרחב מאוד גדול, מיליוני דונמים, בחלק הדרומי מרכזי של הנגב, נמצא בעצם תחת שליטה של כי"ל, אמנם יש פיקוח של רשות שמורות הטבע קצת של משרד להגנת הסביבה אבל בסופו של דבר זה סוג של אקס טריטוריה שנמצאת בתוך תחומי מדינת ישראל. כשבסופו של דבר, החברה הזאתי עושה פחות או יותר מה שהיא רוצה, אמנם יש פיקוח ואמנם פה ושם יש הנחיות שניתנות לה. בדרך כלל ההנחיות האלה לא ממולאות ככתבן וכלשונן.

כרמל נמש: אוקיי אז אנחנו באמת ניגע עוד מעט בכל אותן רשויות ונראה מה הן עושות בנושא. אבל אולי לפני שבאמת ניגע ברשויות שאמורות לאכוף בוא נדבר על הבעיה.  מה גורם לך לצאת מהבית פה במושב עידן בערבה ולפעול נגד כי"ל?

רועי גלילי: הנושא שבגינו אני יצאתי למאבק הוא הגוויעה של המעיינות עין צין, עין עקרבים ואגבי שיש, והרס ה…אקוטופ, בית הגידול האקולוגי. אבל התופעה הכללית היא יותר רחבה, כלומר אזור מאוד מאוד גדול נפגע פה מהסיפור הזה ובעצם אנחנו יצאנו פה למאבק על משהו שהוא אולי לב הבעיה ואולי הוא הסמל שלה מבחינת המראה ובעצם הבעיה כולה היא מאוד מאוד גדולה ומאוד סבוכה. צריך לזכור שבשנים האלה שבהן כי"ל עשתה המון המון כסף, האזור הזה נפגע בצורה מאוד מאוד דרמטית.

♬ <מעבר> ♬

קריינות: ההרס הסביבתי שרועי, מתאר הוא לב העניין – כשראיתי אותו בסיור, במו עיניי, זה היה די טרגי. במעיינות כבר לא זורמים מים, תדמיינו סוג של נוזל זרחני. הצמחייה מסביבו, נגיד עצי הדקל, ממש בתהליכי גסיסה. וכן, גם האדמה, שאמורה להיות צהובה ומדברית, מכוסה בקרום שחור שמורכב ממלא חלקיקים שמתעופפים באוויר הישר מהמפעלים. וכל זה עוד מבלי שדיברנו על הנזק הישיר של המכרות עצמם – חציבה אין סופית של מכרות שאמורים לעבור שיקום, ואתם בטח שואלים למה רועי לא פונה אל הרשויות, ואיפה האחריות שלהן בכל הסיפור הזה?

רועי גלילי:  זאת שאלה מצויינת, כי אני הרבה פעמים שואל את עצמי האם יכולתי לעשות משהו אחר? ואני חייב להודות שבגילוי לב אני חושב שלא. ניסיון להידבר עם המפעלים ועם נציגיהם במהלך כל השנים האלה, התקיים כל השנים וככל שחלפו השנים ונחשפתי לעוד ועוד פנים שלו הבנתי עד כמה הוא נואל ועד כמה הוא חסר ערך. גם בגלל חולשתן של הרשויות וגם בגלל ההתנהגות הדורסנית של כי"ל. משנת 2012 עד 2019 הייתי נציג המושב שלי במליאה, מליאת המועצה האזורית. וכפעיל טבע גם לפני זה וגם אחרי זה הוספתי להיות בקשר פה עם כל הגורמים הרלוונטיים והניסיונות להידבר איתם ולנסות להשפיע על המפעלים, לשנות את דרכיהן הרעות ובעיקר להיות מעורבים בעניין של עצירת הזיהום והשיקום, כל הניסיונות האלה לא הואילו. ואני חייב להגיד אני אדם של  הייתי אומר דיפרנציאציה, אדם של שיתוף פעולה ו…לא איש של ריב ומדון, ממש לא, הרקע שעליו הגעתי הוא מאוד מאוד של אין אונים, תחושת אין אונים וההבנה שאם אני לא אעשה משהו אז בעצם נופי הילדות שלי ילכו ויאבדו לנגד עיניי ואני לא אוכל להביט בראי כש…יבוא יומי ומהבחינה הזאתי אני הרגשתי שאני יוצא פה למלחמת אין ברירה בעצם כי הליכת דרך המוסדות, היא לא הועילה. אני מקורב מאוד לרט"ג, אבא שלי הרבה מאוד שנים היה מנהל מחוז דרום של רשות שמורות הטבע. בני משפחתי עובדים גם ברשות המים וגם במוסדות אחרים ואני יודע עד כמה הניסיון להידבר מול כי"ל הוא…חסר תוחלת. כלומר, ניסיתי, הרבה מאוד שנים.

כרמל נמש: אתה מדבר על רט"ג על רשות הטבע והגנים, הם בעצם הגוף שהמדינה הסמיכה לפקח פה על האזור?

רועי גלילי: רט"ג על פי חוק שמורות הטבע והגנים הלאומיים אמורה לפקח גם על החוק הזה ששמו הטבע וגם על חוק ערכי טבע מוגנים.

כרמל נמש: לאכוף את הזיהום של המפעלים, של המכרות, של מה שבעצם כימיקלים לישראל עושים פה באזור.

רועי גלילי:  כן ולא רק. כלומר, רט"ג הם אלה שאמונים על שמירה על שמורות הטבע ועל ערכי הטבע המוגנים. רשות המים אמורה להקפיד על מניעה של זיהום האקוויפרים, והמשרד לאיכות הסביבה אחראי על הגנה על כל הדברים האלה וגם על שמירה על איכות האוויר.

כרמל נמש: וכל אלה בכלל נמצאים פה במרחב? או שאתה נוסע בשטח עם האוטו שלך בשבילים, אתה רואה אותם? הם בכלל פועלים פה באזור?

רועי גלילי: אני יכול להגיד שראיתי הרבה מאוד שינויים בעניין הזה היו הרבה מאוד פקחים במהלך השנים, הרבה מאוד גופים שמעורבים בזה ולא..כולם, לא מקשה אחת היא, יש כאלו ויש כאלו. אבל באופן כללי, אני חושב שרוב מי שהיו אמונים על הנושא הזה כן היו אכפתיים, כן היה חשוב להם. הבעיה היא לא כל כך הפעילות של המוסדות האכיפה אלא יותר הסוג הקשר שהתפתח בינם לבין כי"ל ובעיקר ההתעלמות של כי"ל מכל ההנחיות שניתנו להם. אחד הדברים המדהימים שעוברים על הניירת היא שמראשית שנות השמונים ואולי אפילו קצת לפני כן יצאו המון המון דוחות וכל הדוחות האלה מדברים על תופעה ששמים אליה לב של זיהום אוויר, של זיהומי המים והנחיות לכי"ל לעצור את זה. זה בעצם הקטע הכי טרגי פה. שלמעשה את כל האסון הזה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, אסון אקולוגי כמובן, ניתן היה למנוע בעלות הרבה יותר נמוכה ובקלות רבה יחסית בשנות השבעים, קל יותר עדיין היה בשנות השמונים, יותר מסובך אבל עדיין אפשרי בשנות התשעים. והיום כשאנחנו נמצאים עם תווך רבוי מאוד מאוד גדול של אקוויטרד שזה בעצם מין אקוויפרט שזה מין שכבה נושאת גדולה מאוד שמכילה בתוכה כמות עצומה של חומרים רעילים ומלוחים אז זה נהיה הרבה הרבה יותר יקר, אבל זה עדיין אפשרי כמובן. אני מאמין שזה עדיין אפשרי. אבל הדברים האלה קרו לנגד המון המון הארות ב-א' והערות ב- ע', דוחות והנחיות של גופי האכיפה.

כרמל נמש: אז אתה מתאר מצב שבאמת גופי האכיפה במשך שנים קיבלו הרבה מאוד נורות אזהרה. ודיברת על הארות ב- א' והערות ב-ע' ולא נעשה שום דבר. אמרת לי קודם שאנחנו ממש נמצאים בדקה ה-90.  דיברת על עין צין ועין עקרבים. אמרת שעין צין זה עניין של שנתיים, עין עקרבים עניין של ארבע שנים. כשאני אומר כמובן בשנים אני מתכוון לזמן שנותר לנו לפני שזה יהיה בלתי הפיך. איך בעצם מנסים להציל את מה שעוד אפשר להציל?

רועי גלילי: בעניין הזה אני חייב להיות קצת יותר מדויק. מערכות אקולוגיות מטבען הן מאוד אדפטיביות, הן מאוד משתנות. כרגע האזור הזה הפך ממעיין, שהכיל בתוכו סביבה אקולוגית של מעיינות, של צמחיית מעיינות ובית גידול של מעיינות- למליחה. כרגע הוא ממש מליחה. כשאנח.. אני מדבר על הצלה אני מדבר על הצלת שארית הפליטה של הזנים והמינים של הצומח והחי שחיו פה, עד ראשית הזיהום. כי הזיהום כרגע משתלט, על כל ה… המרחב הזה.

 אחרי הרבה מאוד שנים של מעקב וניסיונות אישיים להשפיע על ה.. ההתנהלות של האירועים האלה, הגעתי למסקנה שהאופציה היחידה להציל את מה שניתן להציל, היא לבקש סעד משפטי ללכת לבית המשפט ולדרוש ממנו להכריח את הרשויות לטפל ביד יותר קשה בכי"ל ולהכריח את כי"ל להיות מעורבים בעניין הזה.

קריינות: אם עד עכשיו לא היה מספיק מעניין, ואני בספק, אז עכשיו העניינים מתחילים באמת להתחמם

♬ <מעבר> ♬

רועי גלילי: בספטמבר 2020 הגשנו תביעה ייצוגית. זה לא רק אני שותף לתביעה הזו, שותפים לה גם עומרי שקותאי ממושב צופר, דורית אביאר ממושב חצבה, תושבי הערבה. וליאורה אמיתי ממצפה חרשים שהיא אוהבת את האזור והיא פעילת איכות הסביבה. הבקשה שלנו היא מאוד פשוטה סך הכל. היא מתחלקת לשלוש: החלק הראשון מדבר על עצירת המשך ההמלחה, טיפול בבריכות האלה שממשיכות לחלחל, בריכות הבוצה החומר של שטיפת הפוספטים ועצירת הזיהום. החלק השני מדבר על שיקום המעיינות, שיקום שהוא סבוך מאוד מבחינה לוגיסטית אבל הוא אפשרי. הזרמה של מים מתוקים, ביצוע קידוחי ניתוב וקידוחי שאיבה של המים המלוחים סמוך למעיינות. ופינוי של הנוזלים האלה שלקרוא להם מים זה קצת… מעליב את המים. דבר שלישי זה פיצוי. אנחנו חושבים שלמדינת ישראל מגיע פיצוי, לאזרחי מדינת ישראל ובמיוחד לאזרחי האזור הזה. זה פחות או יותר מה שאנחנו מבקשים בתביעה שהגשנו.

קריינות: פיצוי כספי הוא די ברור, ונגיע אליו בהמשך. על שיקום המעיינות, כבר הרחבנו לא מעט. אז בואו נתעכב רגע על החלק הראשון שרועי גלילי הציג – בריכות הבוצה

רועי גלילי:  הבריכות זה באמת לב העניין בתהליכים של שטיפת הפוספטים. את הפוספט כורים בעזרת כלים מכניים, מעבירים אותו למפעל, ובמפעל שוטפים אותו. יש כמה שיטות אבל שתי שיטות העיקריות שבהן נעשה שימוש במהלך השנים להפקת הפוספט- האחת היא בעזרת חימום והשניה בעזרת פלוטציה. פלוטציה זו הצפה של החומר הקל בתוך מים, והחומר מה שנקרא "טפל" שאין מה לעשות בו, לוקחים אותו ומזרימים אותו- הוא בעצם חומר נוזלי, נוזלים כבדים עם הרבה מאוד מוצקים, זה נקרא גם בוצה לוקחים בעזרת משאבות ושואבים אותם ומזרימים אותם לבריכות אגירה. יש היום כבר 11 כאלה, הם נבנו במהלך השנים והורחבו. למעשה באיזה שהוא שלב הבריכות הולכות ומצטמקות מלשון מוצק החומר הנוזלי בהן הולך ומתייבש והן נשארות כמו בריכות של חומר  שהוא בעצם אנחנו לא יודעים מה יש בו המונח המקובל הוא פספוגבס.

קריינות: לחומר הזה – הפספוגבס, יש השלכות מאוד בעייתיות. תחקיר של ניר כחלילי, במקום הכי חם בגיהינום, העלה תמונת מצב מדאיגה מאוד – למעשה, הטיפול העתידי בחומר הזה, הוא חתיכת בעיה אקולוגית, שנשאיר לנכדים, ולנינים שלנו. את החומר הזה, מוציאים ממעמקי האדמה, וכשאני אומר ממעמקי האדמה, אני מתכוון לאזורים מאוד עמוקים, שמזוהמים בהמון חומרים, חלקם רדיואקטיבים. בקיצור, הוא לא אמור להיות סביבנו, ובגדול אף אחד לא יודע איך לטפל בו.

רועי גלילי: אבל הפוספוגבס הוא בעצם לא הסיפור הגדול בו. הסיפור הגדול שלנו זה הנוזלים שיש בפוספוגבס, הם לאט לאט מחלחלים אל תת הקרקע. עכשיו אנחנו שיצאנו לתביעה הייצוגית דיברנו על המעיינות אבל הבנו שיש פה סיפור מאוד מאוד גדול גם עם הנוזלים עצמם. רצה הגורל ובאפריל שנת 2021 התפרסם מאמר אקדמי רציני של שישה חוקרים שלושה מרשות המים ושלושה ממכון ויצמן. המאמר הזה הוא סיכום של החלק הראשון של העבודה של איתי עמיאל ממכון ויצמן. במחקר הזה נעשתה עבודה מאוד יסודית אחר מתכות כבדות וכל מיני חומרים תעשייתיים שנמצאים בתוך המים של שפכים של תעשיית הפוספטים. בעצם הקשר ההידרולוגי בין ההמלחה של המעיינות למפעלים היה מוכר מזה שנים רבות, לא היו עוררין על כך גם במפעל לא מתכחשים לעניין. הזה אבל מה שעלה מהמחקר הזה הוא שבנוסף להרעלה ולהמלחה יש הרבה מאוד חומרים מסוכנים ביותר במים האלה. כל כך מסוכנים שחלקם מסרטנים גם במגע – מדובר פה גם על מתכות כבדות, על חומרים מאוד מאוד מסוכנים. וכשאנחנו הבנו את העניין הזה בעצם הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר רק עם עניין ההמלחה  של עין צין ועין עקרבים, גם כמי שעניו בראשו וגם כמי שאחראים על סביבת החיים שלנו, ועל האזור שלנו להעלות גם את הנושא הזה ולבדוק את הנושא של הבריכות האלה בכלל… עכשיו הבריכות האלה מחלחלות- את זה אנחנו יודעים, אבל אם כבר אנחנו בודקים אותן אז רצינו לבדוק מה איך אישורי הבניה שלהם, כיצד הן נעשו מי מפקח על כך שהן לא יקרסו יום אחד כמו שקרה  בנחל אשלים בשנת 2017 .

אורן אהרוני: קיר בגובה של שישים מטרים, ביום שישי, לפתע קרס, ואז כמיליון ליטרים חומציים זורמים כמו צונמי לתוך נחל אשלים.

כרמל נמש: אם אנחנו באמת חוזרים ל 30 ביולי 2017 כשהבריכה בעצם קרסה וזרמה ויצרה אסון אקולוגי חסר תקדים, ההשלכות האקולוגיות מטורפות מה כיל בעצמם עושים כדי שאסון כזה לא יחזור על עצמו?.

רועי גלילי: אני לא בטוח מה כיל עושים אבל אני משוכנע שאת כיל זה מאוד מטריד. אני יודע שמאז אסון אשלים נעשו הרבה מאוד בדיקות, ונמשכות המון בדיקות על בריכות של פוספוגבס מהסוג הזה. לצורך הגיאוגרפיה חשוב להסביר שהאסון של נחל אשלים מדבר על אזור אחר,  על אזור מישור רותם, ושם נעשות הרבה מאוד בדיקות. באזור שלנו אנחנו לא יודעים בדיוק אלו בדיקות נעשו אבל אנחנו כן יודעים שבמהלך הניסיונות שלנו להביא מידע על הבריכות הסתבר לנו שחברת כיל ביקשה מחברת מהנדסים פרטית של ישראל קלייר להוציא דוח על מצבן ההנדסי של הבריכות והדוח הזה אכן יצא מתישהו בפבואר 2021 אם אני לא טועה, והדו"ח הזה הטריד אותנו, כלומר אם חברת כיל מבקשת מחברה אזרחית להוציא לה דו"ח, אותנו זה מאוד הטריד, אפילו זה החשיד אותנו. מכיוון שהדוח הזה הגיע לידנו, העברנו את הדוח למהנדס מטעמנו ד"ר יורם אמיר, מהנדס רב ניסיון, מומחה בביסוס של בריכות ומאגרים, הוא בחן את הדוח הזה, הוא חשב שהדוח הזה הוא מאלף בא' אבל לא מספיק מדויק, כי המסקנות שלנו נשענו על הרבה מאוד קיצורי דרך והרבה מאוד הנחות אופטימות שנשענות על הסיכוי של הבריכות לשרוד. הדוח הזה מבוסס על הנחה מאוד מוזרה שהאזור הזה לא רגיש בצורה ססמית, אז את הנושא הזה אנחנו בדקנו עם מומחה נוסף- עם פרופסור אמוץ עגנון מהאוניברסיטה העברית ששלל את הטענה הזאת מכל וכל  וגם סך הכל מוכר ומאוד ידוע שמי שמכיר את האזור  יודע שבאזור עמק השבר הכי רגיש מבחינה ססמית בארץ.

כרמל נמש: ידוע לי גם בתור תלמיד כיתה א', אי שם לפני איזה עשרים שנה ,שאזור השבר הוא אזור מיועד לרעידות אדמה לא צריך להיות מומחה באקדמיה כדי להגיע לתובנה כזאתי.

רועי גלילי: נכון ההנחת היסוד פה היא מאוד מאוד מוזרה והיא מובלעת היטב בדברים בדוח קלייר. זה נראה לנו מאוד מאוד תמוהה. מכל מקום המסקנה של ד"ר יורם אמיר היא שמדובר פה על סיכוי ממשי של קריסה של הבריכות באחוזים, של חמישים אחוז שהן יקרסו בכל רגע נתון זה מאוד מאוד מדאיג. אנחנו חשבנו שאנחנו לא יכולים לעבור על בסדר היום ושאנחנו צריכים להעלות את זה כנושא אוטומוני, כנושא עצמאי לבית המשפט, ולבקש את הסעד של עובדת ההגנה שלו על העניין הזה, לבקש את עזרתו בטיפול מיידי בחשש הגדול הזה . ההצטברות של המידע שהיה בידנו  הדוחות של אמוץ עגנון ושל יורם אמיר כל זה הביא אותנו למסקנה שאנחנו למרות שיצאנו למאבק הזה בעין צין ובעין עקרבים בעצם אנחנו לא יכולים להישאר אדישים לכל מה שקורה, ואנחנו חייבים להעלות את הנושא הזה כנושא אוטונומי וכסוג של פצצה מתקתקת שניצבת לפתחנו, להעלות את זה לבית המשפט  באופן מיידי ולבקש טיפול מיידי של הרשויות, בבעיה הזאת, ובדיקה מחודשת של הבריכות וטיפול מיידי באפשרות של קריסת הבריכות תגרום לאסון אקולוגי בקנה מידה של אסון של נחל אשלים, הרבה מעבר למה שאנחנו רואים כרגע בעין עקרבים ובעין צין ונבין כמה שהוא טראגי.

קריינות: הדו"חות של פרופסור אמוץ עגנון וד"ר יורם אמיר, הוביל להצטברות מידע שמובילה את אמיר גלילי וחבריו למסקנה ברורה – הם יצאו למאבק הזה בגלל עין צין ועין עקרבים, אבל גילו שזה רק קצה הקרחון.  הפצצה המתקתקת מובילה אותם אל בית המשפט בבקשה להורות על טיפול מידי בבריכות, לפני שיקרסו ויגרמו לאסון אקולוגי בקנה מידה הרבה יותר גדול.

♬ <מעבר> ♬

כרמל נמש: אז אתם מגישים את אותה תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, איפה היא עומדת היום ?

רועי גלילי: הבקשה הזאת שביקשנו לסעד זמני לצו זמני לעצירת הפעילות במפעל עד לטיפול בנושא האפשרות של קריסת הבריכות  כרגע התקבלה בבית המשפט, אבל בית המשפט ביקש שאנחנו  מגישי התביעה הייצוגית ניתן ערבות אישית לחברת רותם אמפרט, לחברת כיל על כל נזק שייגרם לה.

כרמל נמש: אתה לא משפטן אבל אני מניח שהסבירו לך מה זה אומר ערבות אישית לפני שהמשפט מתחיל? ערבות לכי"ל או לרותם אמפרט.. למה בכלל צריך את זה?  

רועי גלילי:  כן מפני שאנחנו מדברים פה על סעד זמני, כלומר על עצירה זמנית מיידית של הפעילות של כיל במרחב הזה. בקשה של כיל, יכול להיות שגם איזשהיא התניה משפטית קבועה ואני לא בטוח בכך, היא שתהיה ערבות לכך שאם הנזק שנגרם, נגרם שלא לנוכח האשמה שלהם, תהיה פה ערבות שלנו לפיצוי של המפעלים בעניין הזה. הדבר הזה כמובן הופך את זה לבלתי אפשרי, כי אנחנו אנשים מן היישוב לא יכולים לעמוד בעלויות האין סופיות של הנזקים שעלולים להיגרם לכיל.

קריינות: אני מניח שהבנתם מה שמעתם כרגע. אבל יש לי צורך לחזור על זה – כי"ל, הענקית, שנכון ליום שבו אנחנו מקליטים שווה כ-37 מיליארד שקל; דורשת מאזרחים מן השורה, ערבות על הפסדים אפשריים; מנגד – הסכנה שאולי תתרחש בזמן ההליך המשפטי, פחות מטרידה אותה.

רועי גלילי: אני מאמין שאין אדם בארץ שיוכל לעמוד בזה אולי, האחים עופר, גם בזה אני לא בטוח כי מדובר פה בנזקים תפעוליים שהערך שלהם הוא עצום. אנחנו באנו לבקש סעד מבית המשפט, באנו לבקש ממנו הגנה  מפני האפשרות הזאתי, וזה הופך לכמעט בלתי אפשרי  מפני שהאפשרות שלנו לעמוד בעלויות לבקשה כזאתי היא בלתי אפשרית, כלומר אני לא יכול לערוב לכיל, אני אומנם חקלאי, אני מגדל כמה פלפלים ותמרים אבל אני לא חושב שזה יספיק לפצות את כיל.

 קריינות: בואו נעשה סדר. בספטמבר 2020 מוגשת תביעה ייצוגית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כנגד כי"ל. כמו ששמענו קודם – התביעה דורשת 3 דברים – שיקום המעיינות, טיפול בבריכות הבוצה ופיצוי כספי.

רועי גלילי: בספטמבר 2020 הגשנו את התביעה ובה לא הייתה בקשה לצו זמני הבקשה לצו זמני. החלטנו להגיש במהלך ההתחברות של העובדות  כשנודע לנו על ראשית על ההרכב והמים בעקבות המאמר מאפריל 2021, ומאוחר יותר שהגיע לידנו הדוחות של קלייר ואחריכן הדחות של המומחים שאנחנו הצגנו – של עגנון ושל אמיר, ובעצם הסתבר לנו שהאפשרות שהקריסה של הבריכות היא מיידית אז באנו בעצם בבקשה אחרת בבקשה לסעד זמני ולעצירה  זמנית של המפעלים. ובעצם מדובר פה בשתי בקשות שונות- הבקשה הראשונה ממשיכה לידון. הבקשה השניה שהייתה בקשה יותר מהירה ויותר דרמטית מבחינת הנסיבות היא כרגע נעצרה מפני שאנחנו באמת לא מוכנים לחתום על ערבות אישית למפעלי כיל .

קריינות: בינואר, נערך הדיון הראשון שעסק בעין צין ובעין עקרבים – בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. בנוגע לבקשה השניה, זו שעוסקת בברכות – אחרי שהמחוזי לא הסכים לבחון אותה בלי הערבות הגבוהה, החבר'ה עתרו לביהמ"ש העליון, ופה התפתחות חיובית, יש שיגידו, אפילו תקדימית.  בדיון שנערך ממש לאחרונה, בתחילת ינואר 22, העליון הפך את החלטת המחוזי, והורה לו לדון מחדש בבקשה לעצירה זמנית של המפעלים. בהחלטתה, שופטת העליון, ענת ברון, הצביעה על פערי הכוחות בין הצדדים, והצדיקה באמצעותם, דיון, גם ללא הפקדת ערבות, תוך שהיא מדגישה, את חשיבות האינטרס הציבורי שמגולם בתביעה. אז בשמונה עשרה לינואר, הנושא חזר לבית המשפט בבאר שבע. וכמו הרבה דיונים משפטיים מורכבים אחרים, גם הוא עומד להימשך עוד זמן רב.      

♬ <מעבר> ♬

קריינות: לא הרחק מבית המשפט העליון, כלומר בכנסת,  לובי 99 נכנס לתמונה מזווית אחרת – אנחנו מאמינים שכי"ל צריכה לשלם על הנזקים שהיא גורמת לסביבה.  

מרב דוד: כל תעשיית הפוספטים מייצרת נזק סביבתי שכדי לשקם אותו, יהיה צריך להשקיע כבר בהרס הקיים מאות מיליונים של שקלים. כנראה משהו בסביבות 300 מיליון, אולי יותר.  הזיכיון למכרות הסתיים ממש עכשיו בסוף שנת 2021, אבל משרד האנרגיה רצה להאריך אותו עד 2024, בצמוד לפקיעת הזיכיון על המפעלים. אם מחר בבוקר לצורך העניין, יש איזשהו שינוי שגורם לזה שאו לא משתלם להמשיך פה את תעשיית הפוספטים או שגורם אחר זוכה במכרז, לא ברור בכלל האם כימיקלים לישראל שיצרה את הנזק הסביבתי הזה, בכלל אחראית על לתקן אותו.

קריינות:  זה היה אז, ואנחנו כבר בשנת 2022, כלומר אנחנו יודעים עם מה נסגר עם זה. כבר מעל שנה שאנחנו פועלים כדי שכי"ל שלא תקבל את הארכת הזיכיון , ללא תנאים, ובחינם. בדיון המכריע בוועדת הכספים, שנערך ממש לא מזמן, הצלחנו בלובי 99, להביא יחד עם המשרד להגנת הסביבה והחשב הכללי באוצר, לכך שכי"ל תממן ערבות בלתי מוגבלת לניקוי הזיהום שיצרו המפעלים. וגם, שהטיפול בפסולת, לא יפול על הקופה הציבורית. משמע – הארכת הזיכיון, תמורת מתן ערבות בנקאית, מתחדשת, ובלתי מוגבלת. זה תקדים, והוא חשוב מאוד, אבל, יש עוד.

בנוסף לערבויות מימון הנזק הסביבתי, חשבנו שבתמורה להארכת הזיכיון,  היה צריך להעלות גם את התמלוגים. עד היום, כי"ל שילמה מעט מדי, עבור משאב טבע שהכניס לה המון כסף. משרד האנרגיה, שהדבר בסמכותו, סרב לכך, לאורך כל הדרך. והמסר ששידר לכי"ל? היה מאכזב מאוד. במיוחד לקראת הקרב הבאמת גדול, שאליו תצא הממשלה בקרוב: הקרב על זיכיון ים המלח. בואו תשמעו את מרב, הפעם מדיון ועדת הכספים שנערך בדצמבר 2021:

מרב דוד: תראו איזה מסר משרד האנרגיה מעביר לחברת הענק הזאת. מה שקרה פה בשנה וחצי האחרונות זה פשוט כניעה בלי קרב. נותנים משאב טבע, שייך לציבור, ונותנים אותו ללא תמורה, פשוט בחינם. הערבויות לנזק הסביבתי הן מאוד מאוד מאוד חשובות… ההסדר הזה שאתם שומעים עליו עכשיו, לא היה בנוסח הנוכחי שלו, קיים עד הימים האחרונים… אנחנו היינו בקשר עם כל הגורמים הרלבנטיים, כדי לוודא שהדבר הזה קורה… בכל מקרה, הבטוחות האלו הן לא תמורה למשאב הטבע, לכאורה אם היו מוצאים את המשאב הזה למכרז, היו דורשים תמורה, נכון? אז מדוע אנחנו מאריכים פה בעצם את הזיכיון ללא שום תמורה?

♬ <מעבר> ♬

קריינות:  אז יש לנו ערבות לנזק הסביבתי, ואם תשאלו אותי, מדובר בהישג ענק, לא פחות מזה. אבל יש לנו גזרה נוספת – לקראת סיום אני רוצה שנחזור אל רועי, ואל המאבק שלו, ושל חבריו מול כי"ל. בסוף השיחה שלנו, ביקשתי ממנו לתאר לי מה הוא מרגיש. איך בתוך המאבק המאוד מאתגר הזה, מרגיש אדם מן השורה; כזה שלא עומד לצידו צבא של לוביסטים ועורכי דין.

♬ <מעבר> ♬

רועי גלילי: א' אני שמח שאתה שואל את השאלה הזאת כי חשוב לי להגיד פה משהו- אני יצאתי לסיפור הזה גם מתחושת חוסר אונים כמו שאני אמרתי, וגם מתוך מחוייבות לנופי חיי שהם מאוד חשובים לי ולשמחתי נתקלתי בהרבה מאוד אנשים מאוד טובים ששמחו לעזור לסייע גם בכסף וגם במומחיות שלהם.  כולל חברי ילדות שלי, מומחים אחרים שבאו ואפשר להגיד שמבחינות מסוימות הרגשנו שיש פה רצון מאוד גדול של כל הקהיליה המדעית לתרום ולעזור לשנות את המצב באופן מהותי. מהבחינה הזאתי פתאום אני הרגשתי שאני לא לבד מהבחינה הזאת זה סוג של דחיפה ועזרה רבה, אני כן אומר שמבחינת הדבר עצמו אני מאוד מודאג- אני בשנים האחרונות משתדל ללכת לפחות להגיע בפעם בשבועיים שלושה לעין צין ועין עקרבים והתחושה שהמצב הולך ומחמיר והנופים האלה שאני כל כך אוהב הולכים ונעלמים הם הוגים לנגד עיני, והתחושה ממש קשה. אז יש פה פנים לכאן ולכאן אני בסופו של דבר אדם ממש אופטימי  אני מאמין שאפשר לשקם אני גם מאמין שבסופו של דבר נצליח לגרום לחברת כיל להתגייס ולהצטרף לדבר הזה לשנות את דרכיה הרעות ולפצות את הציבור בעזרת זה שיהיה פה שיקום אני מאוד מקווה בזה  אולי אופטימי הרבה אנשים אומרים לי שאני אופטימי  מידי אני באמת אופטימי מקווה שלא מידי.

כרמל נמש: סיימנו את הסיור שלנו היום באיזה שהיא נקודת אור – בדרך שראית דרך המשקפת .

רועי גלילי: כן האמת שהיה לנו באמת קטע שאני מסתכל עליה בפרספקטיבה מרגשת. מצאנו על אחד התמרים פתאום פירות, שזה מאוד נדיר על עץ, נדיר לראות פירות. וזה גם אומר משהו לגבי העתיד – אני מאוד מאוד מקווה שהמאבק הזה ישא פירות, ומכאן אני מקווה שיום יבוא שהילדים שלי שהספיקו לראות את שולי, את תקופת הדרו של המעיין הזה בראשית שנות ה- 2000, ובמיוחד הנכדים שלי אני מאוד מקווה שהם יספיקו לראות את הצמרות הירוקות שוב מתנשאות מעל המעיין ומים זכים נקיים זורמים במעיינות.  ובעניין הארץ ננוחם כמו שכתבו אבותינו, אז אולי פה זה לא בבניה –  זה בכך שנצליח להשיב אותה ולהשיב לה ממה שהיה לה פעם.

♬ <סיכום> ♬

קריינות: הסיפור של דוד וגוליית גרסת תושבי הערבה וכי"ל, עדיין לא הסתיים, וכמו שכבר הבנו, ממש בימים אלה הוא נידון בביהמ"ש. כמו ששמענו קודם, בגזרה השניה, לובי 99 הצליח להוביל יחד עם המשרד להגנת הסביבה והחשב הכללי, לערבות בלתי מוגבלת של כי"ל לשיקום נזקים סביבתיים.

בשלב הזה אני בדרך כלל קורא לכם להצטרף ללובי הציבורי אבל הפעם חשוב לי לשים דגש על המאבק החשוב של רועי ותושבי הערבה – חפשו אותם בפייסבוק "מצילים את הצין", תעקבו ותתמכו.

♬ <סגיר> ♬

זהו, הגענו לסיומו של פרק נוסף במלכוד 99. זו ההזדמנות להודות לאורח שלנו, רועי גליל; וגם ליהלי וניצן ממכינת חנתון, שעזרו בתמלול הפרק. אם יש לכם שאלות, חפשו אותנו ברשת – "מלכוד 99" בפייסבוק, לובי 99 בטוויטר, ואפילו יש לנו טיקטוק – ואני ממליץ לעקוב. אם אתם מעדיפים במייל, אז הכתובת היא podcast@lobby99.org.il.  חוץ מזה, באתר שלנו תוכלו למצוא מידע נוסף על הפרק, שווה לבקר.  לסיום – אם אהבתם את הפרק, תנו לנו פידבק – דרגו באפל או ספוטיפיי, השאירו תגובות, וכמובן – שתפו לחברים, משפחה ו…אם במקרה אתם מכירים, אז גם לעידן עופר. יאללה ביי.