כשאנחנו מסתובבים בסופרים הגדולים וחשים תחושה של שפע ומגוון אינסופי של מוצרים ומותגים, אנחנו בעצם מסתובבים בתוך אשליה שמספקות לנו יצרניות המזון הגדולות, השולטות בשוק, במחירים ובנו הלקוחות.
כך למשל, כשאנחנו שמים בעגלה שלנו סלטי צבר, טבעול, מטרנה, ובמבה, למעשה הזרמנו כסף רק לחברה אחת, שהיא יצרנית המזון מהגדולות במדינה – אסם, שנרכשה ע"י חברת נסטלה העולמית.
רוב המשקאות שאנו צורכים שייכים לקוקה-קולה, השולטת בין השאר בנביעות, פיוז טי, קרלסברג, טובורג, פריגת, ואפילו muller וחלב טרה.
תנובה שולטת בשוק החלב וגם במאמא עוף, הרדוף (אורגני), עמק, מעדנות, סנפרוסט ופיראוס.
שטראוס מחזיקה בין השאר בסלטי אחלה, מכוורת יד מרדכי, עלית, יטבתה ודנונה.
יוניליוור מחזיקה בדגני תלמה, קנור, בייגל בייגל, Dove, תה ליפטון.
זו ריכוזיות עצומה ויוצאת דופן. למעשה את רוב המוצרים שתמצאו על המדף בסופר מייצרות או מייבאות שתיים, מקסימום שלוש, חברות מזון גדולות. הריכוזיות גם מאפשרת לחברות המזון להעלות מחירים בלי לדפוק יותר מדי חשבון לצרכן. כך, למשל, ע"פ דוח ועדת קדמי מ-2012: בתקופות בהן עלויות ההובלה שלהן עלו, הן ניצלו את ההזדמנות כדי להעלות מחירים, ואילו בתקופות שההוצאות שלהן ירדו – המחירים לא ירדו. כלומר, החברות תמיד דואגות להגדלת הרווחיות שלהן, על חשבון הציבור. זה בדיוק מה שהן עושות כעת.
היקף המונופולים בתחום המזון, חריג ביחס לעולם, ואנחנו לא חייבים להמשיך לשתף פעולה. הם מעלים מחירים כי הם יכולים. הגיע הזמן להפסיק להיות פרייארים – לא קונים ממי שמעלה מחירים.
מצטרפים? פשוט שתפו
