מתי בפעם האחרונה שאלתם את עצמכם למי באמת שייך הקול שבוקע מהרדיו בדרך לעבודה? האם מדובר בשירות לציבור, או בבמה להעברת מסרים של בעלי הון ופוליטיקאים? בישראל פועלות תחנות רדיו ממשלתיות (גל"צ והתאגיד) ותחנות רדיו פרטיות שקיבלו מהמדינה הקצאה של תדרים וזיכיון לשדר באזורים מסוימים. הזיכיונות האלו, ניתנו לראשונה כנדרש במכרזים תחרותיים על משאב ציבורי ששייך לכולנו, אך לתקופה מוגבלת. מה קרה כשהחוק לא אפשר לתת הארכה נוספת ללא מכרז? פשוט מאוד – שינו את החוק, וככה, מזה שני עשורים, הזיכיונות הוארכו שוב ושוב – בלי מכרזים שוויוניים ושקופים. תזכיר חוק הרדיו החדש שפרסם משרד התקשורת, מבקש לשים לזה סוף ולצאת למכרזים תחרותיים שפתוחים לכולם, ולהפוך את המודל מזיכיון איזורי, לארצי. אבל עדיין לא הכל מושלם, ויש בחוק כמה בעיות: הבעיה הראשונה היא שיטת המכרז. החוק אמנם מציע שמי שיציע הכי הרבה כסף יזכה בזיכיון, ויקבל לידיו תחנת רדיו, מה שאולי יכניס לקופת המדינה עוד כמה מיליונים, אבל עלול להוביל למצב שבו כל התחנות – שמבוססות על תדרים שהם משאב ציבורי – ינתנו אך ורק למי שיש לו כיס עמוק, כמו בעלי הון, שפשוט יקנו לעצמם השפעה על התודעה שלנו. כך, לא יילקחו כלל בחשבון שיקולים כמו יצירת מגוון בשידורים והתאמתם לקבוצות אוכלוסייה מגוונות, ולא ישקלו מהימנות ואיכות התכנים או ניגודי עניינים אפשריים. הבעיה השנייה היא סוגיית הריכוזיות, או בשפה המקצועית הבעלויות הצולבות. המשמעות של בעלויות צולבות היא אחזקות של מספר כלי תקשורת במקביל, ותזכיר החוק אמנם מתייחס לצורך לצמצם ריכוזיות ואף מכניס איסור מסוים על אחזקות של בעלויות צולבות – כמו אחזקה של עיתון או ערוץ טלוויזיה במקביל לתחנת רדיו – אבל רק מרף מסוים, והרף הזה גבוה מדי