בתחילת החודש התרחש מחזה אבסורד בקנה מידה לא ייאמן:
בוקר אחד התכנסה ועדת התכנון והבנייה של מחוז דרום לדון בהתנגדויות שהגשנו בשמנו ובשם תושבי הסביבה כמו גם של גופים נוספים – כולל רשויות ממשלתיות – נגד תוכנית כי"ל להמשיך להשתמש בבריכות שפכים מזהמות, אותן הבריכות שגרמו לאסון נחל אשלים. הטענה המרכזית של כי"ל, שהתחייבה להקים בריכה חדשה בעקבות האסון ונסוגה מההתחייבות, הייתה שבלי שדה בריר אין עתיד לתעשייה, ולכן זה לא כלכלי לה להקים בריכה חדשה. ואכן, ההתנגדויות נדחו.
לא עוברות שלוש שעות מהדיון, וכמה עשרות קילומטרים משם – בירושלים – הממשלה מקבלת במחטף החלטה לקדם את כריית הפוספטים בשדה בריר, וכך מסדרת לכי"ל, ככל הנראה, עשרות טונות של פוספט איכותי. במילים אחרות, כי"ל גם קיבלה עתודות כרייה חדשות, גם לא חוייבה להקים בריכה חדשה ולא מזהמת, וגם ממשיכה לזהם – והכול באותו יום.
ואם כל זה לא מספיק אבסורדי, רק תשעה חודשים קודם לכן, הממשלה עצמה נתנה לכי"ל זיכיון לכרות 180 מיליון טון פוספט במישור רותם ל-20 שנה נוספות, בטענה שנמצאו עתודות פוספט ברמה כלכלית.
כי"ל מצליחה לסובב את המדינה על האצבע הקטנה על חשבון הציבור, ולשכנע אותה בשני נרטיבים סותרים: פעם שאין לה עתיד ולכן אי אפשר לדרוש ממנה אחריות סביבתית – ופעם שיש לה עתיד מזהיר ולכן צריך לתת לה זיכיונות כרייה נוספים. והממשלה? בולעת את זה בלי למצמץ.
אנחנו לא מתכוונים לוותר. הגשנו בקשת רשות ערעור לוועדה הארצית, ואם יהיה צורך נגיע גם לבית המשפט. לא ייתכן שחברה שמזהמת ומתחמקת מהתחייבויות, תמשיך לקבל מתנות מהמדינה על חשבון משאבי טבע ששייכים לציבור.
