הפקקים רק מחמירים, התחבורה הציבורית עדיין לא מהווה חלופה אמיתית לרכב הפרטי, ובעוד שהמדינה משקיעה בה יותר ויותר כסף – כמות הנוסעים בה, לא גדלה. לקראת הבחירות, לא מספיק לשמוע שוב הבטחות על עוד קווים, עוד אוטובוסים ועוד פרויקטים. צריך לשנות את הדרך שבה המדינה מנהלת את התחבורה הציבורית – ולהפוך אותה ליעד לאומי, עם תוכנית עבודה, יעדים ברורים ובקרה על התוצאות. כחלק מסדרת תכניות העבודה שלנו – זה הזמן להציג: מה הממשלה הבאה צריכה לעשות כדי שנוכל לסמוך על שירותי התחב"צ, נבלה פחות שעות בפקקים, ונחליט להשאיר את הרכב בבית? במילים אחרות: איך עושים את זה נכון? להקים רשויות תחבורה מטרופוליניות: להשלים את החקיקה שעבדנו קשה כדי לקדם בכנסת הקודמת. כך, תכנון התחבורה יתבצע לפי הצרכים של כל מטרופולין, עם חיבור לשטח וראיה אזורית. להפוך את שיפור התחבורה הציבורית ליעד לאומי: אם רוצים שאנשים ישאירו את הרכב בבית, התחבורה הציבורית חייבת לקבל עדיפות אמיתית בתכנון, בתקצוב ובתשתיות. להקים ועדת שרים קבועה לתשתיות תחבורה: הוועדה תעקוב אחרי הפרויקטים הלאומיים, תזהה חסמים ותכריע במחלוקות שמעכבות אותם. למדוד תוצאות ביחס להשקעה: לבדוק אם ההשקעה תקציבית באמת הביאה יותר נוסעים, קיצרה זמני נסיעה, שיפרה את האמינות והפכה את התחבורה הציבורית לנגישה יותר. אם לא – להרחיב תוכניות שעובדות ולשנות תוכניות שלא משיגות את המטרה. לתכנן את התחבורה הציבורית כמערכת אחת: מבחינת הנוסע יש נסיעה אחת – מהבית ליעד, ללא קשר לכמות כלי התחבורה שעובר בדרך. לכן צריך לבחון השקעות לפי התרומה שלהן למערכת כולה וליכולת להגיע ממקום למקום בצורה פשוטה ומהירה. האתגר של הממשלה הבאה הוא לוודא שהכסף והפרויקטים מתורגמים לדבר שבסוף באמת חשוב: תחבורה ציבורית יעילה, אמינה ונגישה, שתשרת יותר נוסעים ותהיה חלופה אמיתית לרכב הפרטי. יש לנו תוכניות עבודה והצעות מדיניות סדורות ומפורטות, ואנחנו נדאג שהן לא יישארו במגירה – ויתורגמו מהבטחות בחירות, לרפורמות שיקודמו בכנסת הבאה.