כיום שוק השידורים מבוסס על כלי תקשורת מסחריים ועל תאגיד השידור הציבורי – ערוץ 11 (כאן).
המהפכה הדיגיטלית פגעה קשות במודל הכלכלי של התקשורת בכל העולם. אם בעבר אנשים צרכו חדשות אך ורק מהעיתונות הממוסדת, בעולם הרשתות החברתיות המידע זורם מכל הכיוונים, והכנסותיהם של כלי התקשורת המסורתיים משוק הפרסום או מדמי מנוי, נפגעות.

אם הערוצים המסחריים אינם רווחיים, מדוע בעלי השליטה בהם ממשיכים להזרים אליהם כספים? בערוצים המסחריים מחזיקים בעלי הון (משפחת ורטהיים ששולטת בערוץ 12 שולטת גם בחברה המרכזית למשקאות קלים ומחזיקה בבנק מזרחי טפחות; לן בלווטניק השולט בערוץ 13 שולט גם בחברת המלט נשר, ובעלי מניות נוספים הם משפחת שטראוס ואודי אנג'ל, שמחזיק גם בחברה לישראל; בערוץ 14 שולט יצחק מירלשווילי שמחזיק באימפריית נדל"ן; ועוד).
ההיסטוריה מוכיחה שכלי התקשורת בהם מחזיקים בעלי ההון משמשים פעמים רבות כמנופי לחץ על מקבלי ההחלטות על מנת למקסם אינטרסים מסחריים-כלכליים שלהם. התקשורת היא צינור לזרימת מידע, עמדות, רעיונות, שיאפשרו לנו האזרחים לעצב את תפיסותינו ועמדותינו – שליטה באמצעי תקשורת שמשדרים תכני חדשות ואקטואליה היא גם שליטה על עיצוב התודעה הישראלית.

זה, בתמצית, תיאור של יחסי ההון-שלטון-עיתון: ההשפעה ההדדית של שלושת הצלעות על האינטרסים של בעלי הכוח, אל מול הציבור הרחב.
כדוגמאות ניתן למנות את השימוש שעשה במעריב נוחי דנקנר, שעמד בראש פירמידת דסק"ש ושלט בסלקום, על מנת להיאבק ברפורמת הסלולר של השר כחלון; השליטה של אליעזר פישמן בגלובס, שאיפשרה לו להשפיע על ראשי המערכת הבנקאית ולקבל אשראי בלתי מוגבל; האופן בו מתווה הגז סוקר בערוץ 12, כשיצחק תשובה החזיק בו מניות; האופן שבו "מס הסוכר" על המשקאות הממותקים סוקר בערוץ 12, בו שולטת החברה המרכזית למשקאות קלים; ועוד.

גם היום, החוק קובע כי בערוצים המסחריים הגדולים, תכני החדשות ישודרו באמצעות חברת חדשות נפרדת, שהדירקטוריון שלה אמור לשמש מעין "חומה סינית" מפני האינטרסים של בעלי השליטה. מדובר בהוראה חשובה שמנסה לשמר את חברת החדשות כ"אי של עצמאות" בתוך מערכת מסחרית עם שיקולים מסחריים. לצערנו, החומה הסינית מלאה בסדקים שמאפשרים זליגה של ההשפעה פנימה, בין אם באמצעות הנחיה ממשית מבעלי המניות ובין אם באמצעות "צנזור עצמי" של המערכת. כלומר, כיום קיים מעין "כשל שוק" שלא מאפשר לציבור לצרוך חדשות מהימנות המנותקות משיקולים מסחריים-כלכליים.
לצד ערוצים אלו עומד תאגיד השידור הציבורי, כמו שקיים במרבית העולם המערבי, שנועד לספק לציבור שידור ציבורי עצמאי המנותק משיקולים מסחריים-כלכליים וגם משיקולים פוליטיים. חשיבות מערכת חדשות של תאגיד שידור ציבורי אינה נגזרת אך ורק מהרייטינג שלה, אלא מיכולתה לפעול ולחשוף עוולות שלטוניות וכלכליות שערוצים מסחריים יתקשו לחשוף בשל האינטרסים של בעלי השליטה בהם.

תקציב חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי, הוא כ-160 מיליון ₪ (כולל שכר עובדי החטיבה – כ-280 מיליון ₪) מתוך סך כולל של כ-850 מיליון ₪ של תקציב התאגיד (שכולל תקציב למימון רכישה והפקות מקומיות; תכניות ספורט; הפקות לערוץ הילדים; הפקות מקומיות בשפה הערבית; ועוד).
חטיבת החדשות מייצרת תחקירים ומסקרת סוגיות שלא יקבלו מקום בכלי התקשורת המסחריים. תחקירים אלו, עשויים להניב רווח לכלל האוכלוסיה, גם אם אינם צופים בתכנים שכן הם מעלים על סדר היום הציבורי סוגיות כבדות משקל. כמה דוגמאות: תחקיר על המחיר הסביבתי של מדיניות הפקת הגז; כתבה על ההטבות שמקבלת כי"ל מהמדינה; תחקיר על פעילות הבנקים למסמוס הרפורמה בשוק הבנקאות;  כתבה על המפעל המזהם שבבעלות אחד מטייקוני התקשורת; ועוד.