איך מתנות בשווי מאות מיליוני שקלים ניתנות למקורבים לצלחת, כשהן רכוש ציבורי של אזרחי ישראל? ואיך זה קשור לשעות שאתם מבלים בפקקים ברכב? פוסט שכל אחד חייב לקרוא על העתירה החשובה שהגשנו לבגץ. למרות שיש היום יותר פודקאסטים ממאזינים, ושאת רוב המדיה אנחנו צורכים בטלפון ובטלוויזיה – שוק הרדיו בישראל עדיין חי ובועט, עם הכנסות של כ-200 מיליון שקלים בשנה מפרסום. כל התחנות, התוכניות והשדרנים מתבססים על דבר אחד: תדרי רדיו, שהמספרים שלהם מזוהים עם כל תחנה. התדרים האלה הם משאב ציבורי מוגבל ששייך לציבור, והשווי שלהם אדיר. מעבר לכסף מהפרסומות, הם מעניקים כוח רב לבעלי התחנות בעיצוב דעת הקהל והשפעה ישירה על סדר היום הציבורי. לכן, החוק קבע מנגנון פשוט: כל 4 שנים יוצאים למכרז פתוח לתחנות רדיו, כדי לוודא שהציבור מקבל את השירות הטוב ביותר ולשוק הדעות נכנסים גם קולות חדשים. בפועל? כבר כמעט 20 שנה שבמקום מכרזים ותחרות שתשפר את השידורים למאזינים – יש מי שעסוק באובססיביות בלחלק את התדרים כהטבות לקומץ מקורבים וגורמים ריכוזיים – על חשבוננו. מרבית בעלי התחנות כבר נהנו מ-4 הארכות זיכיון רצופות ללא שום מכרז. זה קרה שוב ושוב לאורך השנים, כולל תחת הממשלה הקודמת, וממחיש בדיוק את עוצמתם הפוליטית מול הקואליציה והאופוזיציה. אבל כעת מגיע שיא חדש: הארכה גורפת נוספת עד שנת 2033, מהלך שנועל לחלוטין את השוק ומונע מכל שחקן חדש להיכנס. שר התקשורת שלמה קרעי קידם במרץ בקדנציה האחרונה את חלוקת ההטבות, כשהוא מגייס למשימה את אחד מחברי הכנסת המקורבים אליו, שהגיש הצעת חוק פרטית לתיקון החוק תוך שהוא מודה שהוא לא הבין את מה שהציע. כל זה בזמן שעל השולחן הייתה רפורמה ממשלתית מקיפה וטובה בהרבה, שגיבש הצוות המקצועי במשרדו. המהלך קודם על ידו בניגוד לעמדת כל גורמי המקצוע במשרדי האוצר, המשפטים ובמשרד התקשורת עצמו, והוא המשך ישיר לניסיונות קודמים שלו להיטיב עם בעלי התחנות, על חשבון כולנו.