ישראל היא מהמדינות היקרות ביותר בעולם בשוק המזון. אנחנו יקרים ב-37% מהממוצע במדינות ה-OECD וב-51% מהממוצע באיחוד האירופי. כשהוצאות על מזון מהוות כמעט חמישית מההוצאות למשק בית – לא פלא שהציבור זועק על יוקר המחירים בסופר. אך למחירי המזון יש כתובת, יש סיבה – האשמה במחירים הגבוהים היא של חברות המזון הגדולות.

לא סתם הבנק העולמי דירג את ישראל במקום ה-14 מתוך 184 מדינות ביוקר מחירי המזון. יש מי שדואג שנהיה שם – חברות המזון הגדולות (כמו תנובה, אסם ושטראוס). היקף ומגוון המוצרים שכל אחת מהחברות מחזיקה, מעניקים לה כוח שוק עצום מול רשתות המזון והמכולות, כוח שמנוצל כדי להקשות על מתחרים אחרים להגיע למדפי הסופר.

הריכוזיות הקיצונית הזו – גם ביצרני המזון וגם ברשתות השיווק – ייחודית לנו. במרבית מדינות ה-OECD, כללי התחרות הנאכפים בשוק המזון, כמעט ולא עוסקים ביצרנים, אלא מתמקדים אך ורק ברשתות השיווק – הסופרים עצמם. בניו-זילנד לדוגמא, יש שתי רשתות סופרמרקטים גדולות בלבד, לעומת כ-600 ספקי מזון (יצרנים ויבואנים).

רוצים למנוע את גל עליות המחירים?
הגיע הזמן להפסיק להיות פרייארים – מחרימים פסטה אסם
מצטרפים? פשוט שתפו