פרשת הפצ"רית העלתה על סדר היום את סוגיית התצהיר. ולא סתם – התצהיר לבג"צ. על פניו, אחד מקודשי הקודשים של מערכת המשפט. אדם חותם בידו על מסמך שבו הוא מצהיר – בפני בהמ"ש העליון של מדינת ישראל – "אמת דיברתי". והוא ודאי חותם עליו בחיל וברעד. בכל זאת, בהמ"ש העליון של מדינת ישראל. מישהו באמת מעלה על דעתו כי ישקר?

התשובה – וזוהי דעתי שלי בלבד – היא, ובכן… כמובן שכן. בעידן שבו האמת אינה אלא המלצה (וגם זה לא תמיד), שבו קו הגבול בינה לבין השקר הולך ומיטשטש, שבו אמות מידה של יושרה וממלכתיות פושטות רגל, ושבו בהמ"ש העליון מאבד אחיזה – מה בעצם כזה ביג דיל לשקר? על אחת כמה וכמה כשאין שם שלב הוכחות, כשאף אחד לא יחקור את חותם התצהיר על מנת להוכיח אם אמת דיבר אם לאו. הסיכוי שיעלו עליו נמוך עד כדי לא קיים.

להערכתי תצהירי שקר, ולכל הפחות תצהירים שאינם אמת (לא בדיוק אותו דבר, נדמה לי), הם חזון נפרץ בימינו. והפצ"רית – מבלי למעט במה שעשתה – בסה"כ מייצגת תופעה רחבה בהרבה. לכן, מבין כל הדברים החמורים, באמת חמורים, שאירעו בפרשה הזו, דווקא מהחלק הזה שזעזע רבים – הו לא, היא הצהירה תצהיר שקר לבג"צ – אני, במחילה, פחות התרגשתי.

יכול להיות שהעתירה שהגשנו נגד המפקח על המכרות ורותם אמפרט תרמה לתחושה הזו? יכולהיות. וכבר אסייג ואומר – למען הסדר הטוב (והדיבה) – אני לא טוענת שהמפקח על המכרות או מנכ"ל אמפרט הגישו לבג"צ תצהירי שקר. חלילה וחס. אני כן טוענת שקרו שם כמה דברים מוזרים למדי שמעלים סימני שאלה: האם היו אלה תצהירי אמת?

אנסה לקצר: אמפרט היא בעלת הזיכיון הבלעדי בשדות הפוספט בישראל. סה"כ ארבעה שדות: רותם, חתרורים, אורון וצין. פוספט הוא בעצם זרחן – משאב טבע חיוני מתכלה שנדרש לחיים על פני האדמה. כל העולם, כולל אתם, צורך זרחן מדי יום. והזרחן הזה מגיע משדות שמפוזרים ברחבי העולם, גם בישראל. מזה כעשרים שנים אמפרט מאיימת שהפוספט בארבעת השדות אוטוטו נגמר – וליתר דיוק: שהפוספט האיכותי בהם – המכונה "פוספט לבן", שממנו היא מייצרת את ה-מוצר שלה (בה"א הידיעה), חומצה לבנה – נגמר, ושהיא עומדת להיתקע בארבעת השדות שלה עם פוספט נחות בלבד, המכונה "ביטומני", שאין לה באמת איך להרוויח ממנו. לכן, היא דורשת מהמדינה להעביר אליה שדה נוסף, חמישי במספר, "שדה בריר" – שם יש פוספט לבן למכביר.

כלומר: מזה כעשרים שנים אמפרט אומרת את הדבר הבא: "תשמעו, אני נמצאת בשטח, בארבעת השדות שלי, ואני אומרת לכם – אין פה יותר פוספט איכותי, השדות האלה ייסגרו בקרוב מאוד, ולא תהיה תעשיה בלי שדה בריר". יופי טופי.

הזיכיון הבלעדי של אמפרט הסתיים בשנת 2022 והמדינה אמורה הייתה להחליט אם לצאת למכרז על ארבעת השדות או פשוט להאריך לה. נוכח האיום שלה, שהשדות האלה גם ככה לא שווים שומדבר, המדינה החליטה להאריך את הזיכיון. המפקח על המכרות ביקש להאריך לה ב-9 שנים, עד לשנת 2031, אבל הוועדה לצמצום הריכוזיות – שנמצאת בתמונה, בהזדמנות אחרת נסביר למה – המליצה להאריך בשלוש שנים בלבד, עד לשנת 2024, ולאחר מכן לבחון שוב לאן מועדות פניה של התעשייה ולהחליט אם להאריך את הזיכיון פעם נוספת. גם המפקח וגם אמפרט התחייבו לשוב לוועדה בשנת 2024.

בשנת 2024, אם כן, פנינו אנחנו לוועדה לצמצום הריכוזיות ואמרנו לה: "תשמעי, אמרת שתבחני השנה שוב. אנחנו חושבים שאת צריכה להמליץ לערוך בארבעת השדות מכרז כי האיום הזה של אמפרט נשמע מזה כעשרים שנים ואיכשהו ההכנסות והרווחים שם רק הולכים וגדלים. הגיע הזמן שהציבור יקבל את חלקו". השיבה הוועדה: "כדי להמליץ, אני צריכה שהמפקח על המכרות יפנה אליי". אז השבנו לה בעצמנו: "נו, זה קל, הוא הרי התחייב". ואולם, כשפנינו למפקח וביקשנו ממנו לפנות לוועדה הוא אמר משהו אחר: "תשמעו, אני לא צריך להתייעץ איתה בכלל". שאלנו אותו למה וקיבלנו הסבר מורכב שאנסה לפשט אותו למענכם.

בגדול, יש בפקודת המכרות שלושה שלבים: חיפוש, תגלית, זיכיון. על פניו, בארבעת השדות של אמפרט כבר אין מה לחפש ואין מה לגלות, נכון? אמפרט הרי מתבכיינת כבר עשרים שנים שלא נשאר שם כלום. אז נותר רק השלב השלישי של זיכיון, שאותו כבר יש לה – יש לה זיכיון על כל הפוספט, בלא יוצא מן הכלל, בארבעת השדות – ואם היא רוצה להמשיך ליהנות ממנו אז צריך להאריך אותו.

אלא שהמפקח חשב אחרת. הוא אמר: "תשמעו, אני לפני שנה פלוס, ביולי 2023, הוצאתי קול קורא לרישיון חיפוש בארבעת השדות. אמפרט זכתה בו וקיבלה רישיון בנובמבר 2023 (שלב ראשון). היא חיפשה בארבעת השדות במהלך השנה האחרונה – כלומר במהלך שנת 2024 – ולמרבה ההפתעה – נס פך השמן! – היא גילתה בשדות האלה פוספט שיאפשר לה להתקיים עוד עשרים שנים. אז אני עומד לתת לה בקרוב, בנובמבר 2023, תעודת תגלית (שלב שני), ומייד לאחר מכן, בדצמבר 2023, זיכיון חדש לעשרים שנים, עד 2045. אני לא מתכוון להאריך את הזיכיון הקיים, ולכן ההתחייבות שלי לוועדה לצמצום הריכוזיות משנת 2022, שנגעה להארכת הזיכיון הקיים ולא למתן הזיכיון חדש, לא רלוונטית".

אמרנו לו: "אה?"
אמר לנו: "אה!".
אמרנו לו: "גילתה פוספט חדש בארבעת השדות שהיא מכירה קומפלט וכבר עשרים שנים מאיימת שנגמר בהם הפוספט? מה עוד נשאר שם לגלות שהוא לא שלה גם ככה?"
אמר לנו: "מממ, לא בדיוק פוספט חדש. היא גילתה את הפוספט הקיים".
"אה?"
אמר לנו: "היא פשוט גילתה שפוספט ביטומני הוא בעצם כן כלכלי. מבחינתי זו תגלית. תגלית כלכלית".

והוסיף, שכשהוא הוציא את הקול הקורא לרישיון החיפוש הוא פנה לוועדה לצמצום הריכוזיות, שאל אותה אם היא רוצה לייעץ, והיא השיבה שלא. היא בחרה שלא לייעץ בשלב הראשון של החיפוש והוא לא אמור לשוב ולהתייעץ איתה שוב בשלבים השני והשלישי, של התגלית והזיכיון.

ראינו את הפניה שלו לוועדה. הוא כתב שם: "אני פונה אלייך להתייעצות לגבי רישיון החיפוש אבל כבר אומר לך שאין שום סיכוי שימצאו שם משהו". לא פלא שהוועדה בחרה שלא לייעץ.

או במילים אחרות: תרגיל עוקף.

על התרגיל הזה הגשנו בסוף שנת 2024, מייד לאחר שהוא העניק לאמפרט את תעודת התגלית – עשרים שנים היא מאיימת שאין בארבעת השדות שומדבר והנה תוך שנה היא מצליחה לגלות פוספט לעוד עשרים שנים – עתירה. אמרנו לבג"צ: "תשמעו, עשו פה תרגיל, יש כאן שדות ששווים הרבה מאוד כסף והיו צריכים לעבור דרך הוועדה לצמצום הריכוזיות, שתמליץ להוציא אותם למכרז, במקום זה אמפרט קיבלה אותם לעוד עשרים שנים, עד שנת 2045, בחינם".

באפריל 2025 הגישו המפקח על המכרות ואמפרט את התשובות שלהם. ומה כתבו שם? שאנחנו בשיהוי של שנה פלוס. למה? כי היינו צריכים לעתור אחרי רישיון החיפוש, בשנת 2023. לדבריהם, מאז ועד מתן תעודת התגלית אמפרט ביצעה השקעות אדירות במו"פ – והצליחה להגיע לפריצת דרך חסרת תקדים, ברמה בינלאומית, במסגרתה ביצעה פיילוט מוצלח שמאפשר לה להפוך פוספט ביטומני לחומצה לבנה, כלומר: להפוך פוספט נחות לפוספט איכותי. רישיון החיפוש בעצם יצר אצל אמפרט הסתמכות של ממש, עם כל ההשקעות האלה שהיא ביצעה, ואנחנו לא יכולים להגיע עכשיו, אחרי כל ההשקעות האלה שלה, ולנסות לקחת את מה שמגיע לה. יש כאן שיהוי. שמבוסס על הסתמכות. שמבוססת על ההשקעות האדירות שהובילו לאותו פיילוט.

ועל כל הדברים הנחמדים האלה הצהירו בפני בג"צ גם המפקח על המכרות וגם מנכ"ל אמפרט. הנה דברים שלגביהם הצהיר המפקח:

"בעקבות פעולות חיפוש וחקירה שונות שביצעה חברת רותם בשטח השדות לאורך שנה שלמה, עלה בידה להציג בפני המפקח תגלית בדמות פרוטוקול ייצור והפקה בעלי כדאיות כלכלית של פוספטים 'נחותים', שעד כה לא היתה מוכחת היתכנות כלכלית לכרייתם במנותק מהפוספט הלבן האיכותי יותר […] חיפוש וחקירה של דרכים להפקת מחצבים שבעבר לא היתה היתכנות כלכלית לכרייתם בגלל עלויות ייצור גבוהות, ואשר בשל כך נותרו באדמה, הם מהלך מקצועי אפשרי ומקובל […] הדבר נעשה גם במקרים אחרים שבהם נדרש היה לחפש ולמצוא דרכים טכנולוגיות חדשות להפקה כלכלית של מחצבים אחרים שבעבר נתפסו כנחותים ובלתי כלכליים".

והנה כמה דברים מתוך תצהירו של המנכ"ל:

"בהתאם לתנאים בקול הקורא, עם קבלת רישיון החיפוש ובהתאם לו, ביצעה רותם פעולות חקירה וחיפוש גיאולוגיים בשטח הרישיון […] פעולות החיפוש התמקדו בביצוע תהליכי מו"פ מורכבים […] לא למותר לציין שרותם השקיעה משאבים לא מבוטלים בתהליך […] מאמצי המו"פ נשאו פרי והובילו לפריצת דרך טכנולוגית תקדימית המאפשרת ייצור חומצה לבנה מסלע ביטומני. על בסיס הצלחה תקדימית זו ובנוסף לה, הוכיחה רותם גם את קיומה של היתכנות כלכלית […] על אף שהפוספט הביטומני נחשב לפוספט נחות ובעל עלויות כריה יקרות. מדובר בפריצת דרך ברמה העולמית שכן בעולם כיום לא קיימת טכנולוגיה זמינה לייצור חומצה לבנה מסלע זה"; "משך הזיכיון המבוקש נובע מכך שעתודות הפוספט הלבן נמצאות בשלב סיום, ולפיכך נדרשה רותם וכן עוד תידרש להשקיע השקעות ומשאבים רבים בייעול הליכי הייצור ובמו"פ ליצירת פתרונות לפיתוח ולמימוש מקורות הפוספט הנחות […] לנוכח היקף ההשקעות האמור, רותם ביקשה זיכיון לתקופה של 20 שנים כדי להצדיק את המשך השקעותיה […] וכן לאפשר לה להחזיר השקעות אלה […] באופן שיש בו כדאיות כלכלית"; "לא ניתן להתעלם מאינטרס ההסתמכות של רותם, אשר השקיעה משאבים רבים לטובת ההגעה לתגלית, והסתמכה על כך שככל שהשקעותיה יניבו פרי, היא תהיה זכאית לזיכיון כריה […] רותם כבר חיפשה וחקרה […] תוך נקיטת פעולות שיש להן משמעות לטווח ארוך בהתאם לאופק הזיכיון"; "גם כאשר ניתן לראשונה רישיון לחיפוש מחצב מסוים באזור מסוים, בצד פעולות הסקר הגיאולוגי עצמו, עיקר העבודה הנדרשת לצורך קבלת תעודת תגלית היא עבודת מו"פ"; "החברה השקיעה ומשקיעה משאבים רבים לייעול הליכי ייצור ומו"פ למציאת פתרונות למימוש יתר הרזרבות בשטחי הזיכיון […] כאשר ההצדקה להיקף ההשקעות היא משך הזיכיון שייקבע על מנת לאפשר לחברה להחזיר השקעות אלה […] בכבוד רב, אילן ברקאי".

על פניו – משכנע, לא? ובכן, כמעט.

למה כמעט? קודם כל, המפקח על המכרות העניק לאמפרט את רישיון החיפוש ביום 27.11.2023 ואת תעודת התגלית ביות 25.11.2024. ואין שום סיכוי – ממש אפס עגול של סיכוי – שאחרי עשרים שנות התבכיינות שארבעת השדות נגמרים והיא חייבת את שדה בריר לוקח לה פחות משנה להגיע לפריצת דרך חסרת תקדים ברמה הבינלאומית ולגלות איך הופכים פוספט נחות לפוספט איכותי.

יותר מזה, אין שום סיכוי שלקח לה רק כחצי שנה להגיע לתגלית הזו. הנה דברים מתוך דיון בוועדת תו"ב דרום מיום 27.5.2024: "לרותם אמפרט מאריכים, הם הלכו להליך תחרותי זכו בו והם עכשיו קיבלו תעודת תגלית וייתנו להם זיכיון לעוד 20 שנה, לרותם אמפרט". כלומר: כבר במאי 2024 היו מי שידעו בדיוק – אבל בדיוק – מה הולך לקרות בנובמבר 2024. ובכל הכבוד לפתגם "איזהו חכם? הרואה את הנולד" – אף חכם לא ראה כאן אף נולד. התרגיל העוקף פשוט נודע בקרב מעגלים קרובים ואף אחד לא חשב שנשים לב.

אבל עד כאן זוטות. הנה משהו קצת יותר מוזר: שלושה חודשים עובר לתצהיר בפני בג"צ, ביום 13.1.2025 – במהלך דיון בוועדת תו"ב דרום שהייתי נוכחת בו, כלומר בפניי – אותו מנכ"ל אמפרט – אותו בנאדם ממש – הצהיר הצהרה הפוכה: "אני מנהל את רותם, יש לנו את אותו צוות מו"פ שהיה לנו לפני 20, 30 שנה, חמש שנים. "תקציב המו"פ לא השתנה אצלנו מעולם" (למה? כדי לשכנע שאין לחברה כסף להשקיע בדיני הסביבה כי – שימו לב – הפוספט האיכותי בארבעת השדות עומד להיגמר, והיא חייבת, ממש ממש חייבת, שיעבירו לה את שדה בריר. אנחנו כבר אחרי שהיא קיבלה את הזיכיון החדש, כן?).

ואלה רק חלק מהטיעונים שהשמעתי בפני שלושה שופטי בהמ"ש העליון – כבוד השופטים אלרון, שטיין וכנפי-שטייניץ – על מנת לשכנע אותם שאין פה שום שיהוי ושום הסתמכות ושום פיילוט מוצלח. אלא רק תרגיל, שבי רגולטורי עמוק (במקרה הטוב), ופגיעה אנושה באינטרס הציבורי. הם לא השתכנעו.

למרבה הצער, הם העדיפו לעצום עיניים גם כשהקראתי להם תיאור של אותו פיילוט מוצלח:

"בשנים האחרונות, מפתחת החברה תהליך ואף ערכה פיילוט וייצור ניסיוני, שבו, לאחר תהליך השבחה […] ישנו שיפור בתכולת הזרחן […] הפחתה של 50% בתכולת החומר האורגני – ואפשרות השימוש בפוספט ביטומני לייצור חומצה זרחתית באיכות גבוהה. התקדמות משמעותית הושגה גם בהתאמת פוספט חום […] לייצור חומצה זרחתית – נערך פיילוט מוצלח ובעקבותיו מתוכנן ניסיון מתקני".

מייד לאחר שהקראתי פניתי למשיבים: "תגידו, מה שאני מתארת כאן – זה הפיילוט, נכון? עליו מבוססת טענת ההסתמכות, טענת השיהוי, שלכם? או שפספסתי משהו? כי אם פספסתי או לא הבנתי – תגידו עכשיו". אף אחד מהם לא פצה פה. כולם הסכימו שאני מתארת את הפיילוט.

"עם כוכבית אחת קטנה", אמרתי, "אני מקריאה עכשיו מתוך הדיווח השנתי של ICL… לשנת 2015".

השופט אלרון העיף מבט מופתע לכיוון השופט שטיין שהניד לעברו חזרה בראשו כמו מסמן "ממשיכים כמתוכנן". שלושה שופטי בהמ"ש העליון לא התרגשו והודיעו חגיגית: "גברתי תמשוך את העתירה או שגברתי תחטוף הוצאות, חבל, אלה הרי כספי תרומות".

הם לא התרגשו. אז שאני אתרגש מהפצ"רית?