בשנים האחרונות נהייתי קצת אובססיבי לנושא של אנרגיות מתחדשות. לזוגתי כבר די נמאס שכל בניין שאנחנו עוברים ברחוב אני מצביע ואומר "כאן פוטנציאל של 50KW", או שאני מקונן שאין לי טורבינת רוח כשיש רוחות חזקים. בקיץ האחרון במקביל לחופשת לידה שלקחתי, הפרויקט שלי היה הקמת פרגולה וגג סולארי, שכיום מכסים את חשבון החשמל שלנו ולפעמים יותר. מיותר לציין שביקשתי וקיבלתי להיות אחראי על נושא האנרגיות המתחדשות בלובי 99.
העולם עובר לאנרגיות מתחדשות. חלקן בייצור החשמל העולמי צפוי לעלות מ-32% ב-2024 ל-43% ב-2030. בישראל יש הסכמה רחבה יחסית על הצורך להרחיב את האנרגיות המתחדשות, אך יש חילוקי דעות לעניין כמה, דהיינו מה היעד לאנרגיות מתחדשות, ואיך – כאשר הוויכוח הוא בין הדוגלים בסולארי קרקעי לבין הדוגלים בדו-שימוש – סולארי על מבנים, דרכים, שדות חקלאיים ועוד.
בחודשים האחרונים התעמקתי בנושא במסגרת המענה לשימוע רשות החשמל, שם ההמלצה היא על יעד של 35% של אנרגיות מתחדשות עד 2035, ועל סולארי קרקעי כפתרון המרכזי, וגם במסגרת תוכנית אסטרטגית לאנרגיות מתחדשות שפרסם משרד האנרגיה. הרצון של רשות החשמל למקד בסולארי קרקעי הוא בעיקר לאור העלות הנמוכה יותר של פתרון זה לעומת גגות: בעוד גג סולארי ביתי מקבל 48 אגורות על כל KWh שמוכר לרשת (ובמקרים מסוים 54 אגורות), מתקנים קרקעיים גדולים מקבלים משמעותית פחות מכך, וכך אלו חסכוניים יותר בעלות הישירה על משק החשמל – כלומר עבור התעריף שמשלם הציבור. עמדה זו נתקלת בהתנגדות הקבועה של ארגוני סביבה ושל מינהל התכנון, שרואים (בצדק לדעתי) בקרקע כמשאב שבמחסור, ומעוניינים למזער את שימוש בקרקע לטובת פאנלים סולאריים עם דגש על שטחים פתוחים, ודוחפים לדו-שימוש. רשות החשמל ממסגרת את הויכוח כשאלה בין הגנת הטבע לבין צרכני החשמל, ומתריעה שקבלת עמדת ארגוני הסביבה תוביל לזינוק בתעריף החשמל.
רשות החשמל טועה פעמיים. ראשית, היעדים נמוכים מדי: הצפי להידלדלות מאגרי הגז מחייב להיות הרבה יותר אגרסיביים ביעדים – צריך להתחיל להיערך ליום שאחרי הגז. משבר האנרגיה הצפוי הוא ממשי, והוא יפגע בכולנו אם לא ניערך בהקדם לריקון עתודות הגז. לאחרונה בדקתי את תחזיות ההפקה המעודכנות במאגר לוויתן, המאגר הגדול ביותר בישראל, ומצאתי שבעקבות אישור בקשת הייצוא האחרונ המאגר צפוי להפיק הרבה פחות החל מעוד 20 שנה – בדיוק כשלוויתן יישאר המאגר היחיד של ישראל.
שנית, חייבים למקד את מדיניות הרחבת האנרגיות המתחדשות בדו-שימוש ובפרט במוקדי הביקוש עירוניים, כי התבססות על סולארי קרקעי לא רק תדרוש שטחים עצומים שאינם, אלא גם השקעות אדירות ברשת ההולכה על מנת להביא את החשמל שמיוצר בפריפריה למרכז, שספק אם יספק את שיאי הביקוש.
מעבר לכך, ככל שהעמקתי בסקירה המשווה, מצאתי שישראל נמצאת הרחק מאחור בכל הנוגע לקידום אנרגיות מתחדשות במרחבים עירוניים. סימנתי חמישה צעדים שהממשלה יכולה וצריכה לקדם:
- שילוב רשויות מקומיות: בעולם, הרשויות המקומיות הן במרכז הקידום של אנרגיות מתחדשות, ואלו מהוות מקור הכנסה נוסף עבור הרשות: באירופה יש מעל 8000 מיזמי אנרגיה המובלים על ידי רשויות מקומיות (ראו דוגמאות מגרמניה, בריטניה, ודנמרק). הרשויות המקומיות הן קריטיות בשל תפקידן המרכזי בהליכי תכנון, הקריטיים לפיתוח אנרגיות מתחדשות, וכגורם מלווה ומאשר ליוזמות קהילתיות. בישראל סמכויות הרשויות המקומיות לעסוק באנרגיה מוגבלות, ויש להרחיבן.
- הרחבת הפטורים מהיתר בנייה: כיום המתקנים היחידים שמקודמים בהצלחה בדו-שימוש הם אלו שזוכים לפטור מהיתר בנייה, ובפרט, פאנלים על גבי גגות. זה הרי ברור: הצורך בהיתר בנייה הוא הליך בירוקרטי נוראי, שתלוי בחסדי ועדות תכנון ובהסכמת השכנים, עם עלויות של עשרות אלפי שקלים להיתר. סקירה משווה מראה שבעולם יש פטורים רחבים הרבה יותר, ובפרט להצבת פאנלים סולאריים על קירות (רלוונטי במיוחד לבניינים עם שטח גג מצומצם), וטורבינות רוח זעירות (תחום קטן אך מתפתח). בדקתי את החוקים בבריטניה, גרמניה, שוויץ ואוסטרליה – בכולם ישנה מדיניות מתירה יותר מאשר ישראל. הרחבת הפטורים מהיתרי בנייה זה צעד רגולטורי פשוט וזול יחסית, עם השפעה שעשויה להיות גדולה.
- עידוד מערכות זעירות: מדינות רבות כיום הולכות אחרי גרמניה, שחוותה התפוצצות של שוק המערכות הסולאריות הזעירות שמותקנות על גבי מרפסות (Balcony PV), עם כ-4 מיליון מערכות נכון ל-2025. מדובר במערכות קטנות בהספק של 0.5-3 ק"ו (לעומת גגות ביתיים, שם המערכות הן לרוב 10-15 ק"ו), עדיף בשילוב אגירה, ומוערך שאלו מספקות עד 30% מצרכי החשמל הביתיים. בעקבות ההצלחה בגרמניה, מתכוונים להסיר חסמים למערכות אלו במקומות נוספים כגון יוטה, קליפורניה, ובלגיה . מכיוון שבישראל ברוב הדירות יש מרפסת, אך אין גג פרטי, קידום מערכות זעירות הפטורות מדרישות רישוי הינו צעד שיאפשר לציבור רחב ליהנות מאנרגיות מתחדשות בהשקעה נמוכה.
- עידוד מתקני אנרגיה קהילתיים\משותפים: במדינות שהעמקתי בהן (גרמניה, ספרד), מותר לבעל מתקן לייצור אנרגיה למכור את עודפי החשמל לא רק לרשת (כפי שקיים בישראל), אלא גם לדיירים שכנים. הפוטנציאל הוא לרווח לכל הצדדים: לבעלת המערכת הסולארית שתהנה מעוד רוכש פוטנציאלי; לשכן שמקבל עוד אפשרות לקנות חשמל זול, ולרשת שלא צריכה להוליך חשמל מתחנת כוח רחוקה עד הצרכן הביתי הספציפי. עידוד מנגנוני שוק על ידי הגדרת בעלי המתקנים כספק חשמל זעיר שיכול למכור עודפים לשכניו, ועל ידי תמיכה ביוזמות קהילתיות, תאפשר לשוק לזהות ולנצל פוטצניאל שאיננו נלכד בתכנון המרכזי של משק החשמל כפי שהוא כיום.
- תמריצים למתקנים חדשים: מרבית מדינות ה-OECD תומכות כספית במתקנים לאנרגיות מתחדשות, אגירה והתייעלות אנרגטית, בין אם בתעריף חשמל משתנה (לדוגמא גרמניה, אוסטרליה, ארה"ב), במנגונים להלוואות מסובסדות (לדוגמא בקנדה או אירלנד) או במענקים. החיסרון של כלים אלו הוא העלות – בין אם תעריפית (ואז העלות מגולגלת לציבור דרך חשבונות החשמל) או תקציבית (מתקציב המדינה או הרשויות המקומיות). לדעתי, הסבסוד צריך להוות "הגנת ינוקא", ולהתמקד בפתרונות שטרם פרצו לשוק: לדוגמא סולארי בשעות הערב (באמצעות אגירה); בניינים משותפים; אנרגיה קהילתית; חיפוי קירות; וטורבינות רוח זעירות.
כל אחד מהצעדים הללו יכול לקדם משמעותית את האנרגיות המתחדשות במרחב העירוני, אך ככל שיקודמו במשולב – השפעתם תתעצם. כך לדוגמא אם יוסרו חסמים לחיפוי קירות סולאריות ולטורבינות זעירות, אלו יכולים להרחיב את פוטנציאל הייצור של בניין משותף להרוויח מאנרגיות מתחדשות; אם תתאפשר צריכה עצמית – הייצור המוגבר יביא לדיירים תועלת כלכלית גבוהה יותר. במילים אחרות, כל צעד שציינתי מגביר את התועלת של הצעדים האחרים.
אנחנו בלובי 99 חושבים שחייבים להיערך ל"יום שאחרי הגז", ובמוקד – האנרגיות מתחדשות. והרווחים מאלו צריכים להיות מפוזרים על פני ציבור כמה שיותר רחב, ולא בידיים של קומץ תאגידים, ושל בעלי הבתים הפרטיים.
